בפרשת השבוע אנו לומדים על שלב סיכום הפרויקט היהודי הגדול בהיסטוריה, הקמת המשכן.
בפרשה זו אפשר ללמוד לקחים נפלאים מה הם הרכיבים החיוניים הנדרשים על מנת להרים ולקדם עשייה ופרויקט ציבורי בכלל ועבור מנהיגים ועוסקים בצורכי ציבור בפרט.
נדגיש שכאשר אנו עוסקים בלמידה מדמותו של משה רעיא מהימנא וכדומה, יחד עם זה שאין לנו השגה כלל בדרגתו, הרשות נתונה לכל עוסקי תורה לעובדה ולשומרה בפירושי המקרא גם באופן שונה מדרשת חז”ל בתנאי שזה לא נוגד חלילה את ההלכה הפסוקה כפי שביאר ויסד זאת רבינו האור החיים הקדוש בהקדמתו לפירושו על התורה.
וכך למדנו: אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה… וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ. לא פחות משמונה עשר פעמים נכתב בפרשה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה.
ובמדרש תנחומא שנינו מדוע כפל שוב ושוב כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה? שבזכות שנתן משה נפשו על הדבר נקראת כל המלאכה על שמו.
למדנו כאן יסוד נפלא: משה היה יכול להאציל סמכות ולסמוך על בצלאל ואהליאב וכל עושי המלאכה המוכשרים והנאמנים. אך רוח אחרת הייתה עמו:
משה רבנו, עקב האחריות שפיעמה בו, בא ונותן נפשו על עשיית המלאכה ומגלה הנהגה פרואקטיבית מעורבת בביצוע כל הפרטים, לראות ולבחון את בקרת הביצוע, על כך נסובה כמעט כל הפרשה, לראות שאכן נעשה בפועל כל מה שנצטוו בכוח.
וזה מלמד אותנו קטני הערך ואזובי הקיר שכאשר הופקדנו על מלאכה קדושה, איש איש במלאכתו, אם נחוש את האחריות הקדושה וחיוניות המשימה, אזי לא נסתפק בהנחיות והאצלת סמכות אלא נגלה מנהיגות מרישא לסיפא ולא נרפה עד שנוודא שכל פרט ופרט מבוצע על הצד הטוב ביותר.
דבר נוסף למדנו כאן על חשיבות סיכום הדברים. כל מגיד שיעור, מורה, רב, מנחה, יועץ ומטפל, יכול להזדהות עם הנקודה הזו, כמה חשוב לתת מקום בשלב הסיום לשיקוף וסיכום הדברים, מה היה לנו ועם מה אנו יוצאים.
דבר נוסף וחיוני ביותר למדנו על ערך השקיפות בעשייה ציבורית. האור החיים הקדוש מדגיש זאת בפרשה, שלמרות שוודאי נאמן עלינו בן עמרם אשר ידעו ה’ יתברך פנים אל פנים, ובכל זאת באה התורה ומונה וסופרת את הסכום המדויק של הזהב, הכסף, הנחושת וכל רכיב במלאכת המשכן. כמה חשוב שנלמד מזה כולנו, ובפרט העוסקים בצרכי ציבור, על הערך הנפלא של עשייה שקופה ללא שום הסתרה, וכל שכן ללא טיוח והעלמה כלל.
