הגמרא במסכת עבודה זרה (ח, א) מסבירה את מקורם של שני חגים בני שמונה ימים שנהגו בהם אומות העולם: “ת”ר: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים, עמד וישב ח’ ימים בתענית [ובתפלה], כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא, הלך ועשה שמונה ימים טובים, לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים, הוא קבעם לשם שמים, והם קבעום לשם עבודת כוכבים”.
אין להתעלם מהקשר בין המועדים שקבע אדם הראשון לבין שמונת ימי החנוכה. הם חלים בדיוק באותו זמן, והגמרא אף נוקטת כאן לשון קרובה לאמור בחנוכה (שבת כא, ב): “לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים”. כפי שכבר כתב המהר”ל (נר מצוה ח”ב), חז”ל רומזים כאן שימי החנוכה, הקבועים להלל והודאה, אינם שייכים רק לנס פך השמן ולניצחון על היוונים, אלא יש להם גם שורש במעגל השנה. הם חלים בתקופת טבת, בנקודה שבה חל הלילה הקצר ביותר. כאשר אדם הראשון ראה שהחושך הולך וגובר, הוא חרד וישב שמונה ימים בתענית, אך כשהגיעה תקופת טבת והוא גילה שהימים חוזרים ומתארכים – עשה שמונה ימים טובים.
כאן עולה השאלה: אם אדם הראשון הבין שמנהגו של עולם הוא, מדוע הוא עשה שמונה ימים טובים? הלוא כל דאגתו נבעה מטעות וחיסרון ידיעה ביחס למחזור השמשי. ועוד, מדוע קבע אדם הראשון שני מועדים בני שמונה ימים, אחד כנגד ימי התענית והשני כנגד ימי השמחה. בשלמא ימי השמחה, אפשר להבין את קביעתו לשמוח בזמן הזה כנגד הימים ההם, אך ימי התענית דינם לכאורה להתבטל.
עם ישראל נוהג רק מועד אחד בן שמונה ימים. ומאחר שימי החנוכה חלים קודם תקופת טבת, הרי ששמונת הימים שלנו הם כנגד ימי התענית, וצריך להבין מדוע אנו נוהגים דווקא כנגד אלו, ולא כנגד הימים הטובים שעשה אחר התקופה.
העניין הוא כך: האדם צריך לנצל לעבודת ה’, כל אירוע שמתרחש בעולם. השומע רעם מברך שכוחו וגבורתו מלא עולם. בגמרא ברכות (נט, א): “אמר ר’ יהושע בן לוי לא נבראו רעמים אלא לפשוט עקמומית שבלב”. רעמים הם דבר טבעי, אך למרות זאת, השומע אותם וליבו נרעד לרגע, אל לו להרגיע את עצמו ולומר ‘מנהגו של עולם הם’. עליו לנצל את אותה תחושה טבעית של יראה שעלתה בו ולכוון אותה ליראת ה’. הדבר נכון לברכות רבות שקבעו חכמים על הראייה. תכליתן היא להתעורר מכל דבר טבעי לעבודת ה’.
אפשר לציין בהקשר זה את דברי הרמב”ם בהלכות תעניות: “אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית. הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים”. אין להכחיש שיש צרות טבעיות שהן חלק ממנהג העולם, אך זו בדיוק מצוות התענית: להתעורר לתיקון מכל צרה ולא לדלג מעליה מפני טבעיותה.
כך בדיוק נהג אדם הראשון. נודע לו שזה מנהגו של עולם, אך הוא ניצל את שמחתו הרבה לקבוע ימי הודאה. לשנה אחרת הוא קבע את אלו ואלו, משום שהוא ביקש להנציח גם את ההתעוררות שהייתה לו לחשבון נפש וגם את ההתעוררות שהייתה לו להודאה. בכל דרכיך דעהו – לטוב ולמוטב. כלומר מדי שנה, כאשר היו הלילות מתארכים, לא היה אומר אדם הראשון לעצמו ‘מנהגו של עולם הוא’, אלא נזכר בדאגה הטבעית המשברת עקמומיות שבלב, ומנצל גם אותה להודאה על הסייעתא דשמיא הצפויה בדמות התארכות הימים אחר התקופה.
מאחר שהגויים קבעום לעבודה זרה, עם ישראל נוהג שמונה ימים בלבד. אך מבין שני המועדים, שלפני התקופה ושלאחריה, נבחרו דווקא אלו שנקבעו כנגד ימי התענית. בימים שאחר התקופה היה אפשר לטעות שהשמחה שלנו היא מפני מנהגו של עולם. הימים מתארכים והשמחה היא טבעית. אך ההתעוררות מהדאגה שצפה כביכול מקיצור הימים – יש בה חידוש. הרי אנו יודעים היטב שאין בדאגה זו ממש, ובכל זאת אנו מנצלים אותה להתעורר ולזכור שה’ בטובו הוא זה שמאריך בחזרה את הימים ועל כך ראוי להודות ולהלל.
תוכן זה מתחבר היטב לעניינם של ימי החנוכה. הניצחון על היוונים יכול היה להתפרש כעניין טבעי. אך הם לא אמרו ‘מנהגו של עולם הוא’ אלא קבעום להלל ולהודאה.
