זכורני שפעם צעקה לי אמא אחת בטלפון על בנה שסירב להגיע לשמחה משפחתית מורחבת בתקופת עומס לימודים: “מה יגידו קרובי המשפחה? שהבן שלי לא הגיע? אלו בושות…”.
שאלתי אותה שאלה פשוטה: “האם הילד הזה הוא שלך?”. היא השיבה שכן. אמרתי לה: “אם כך, את צודקת, זה בושות – רק אם הוא שלך! אבל אם תגיעי לתובנה שהבן הוא של הקב”ה, והוא כפיקדון אצלך בלבד, אז כבר לא יהיו בושות…”.
בני נוער רבים חשים שהם עוד ילד ששייך לפירמה מסוימת של המשפחה ועליו לכבד את הפירמה ואת הנתונים. פעמים רבות הפירמה המדומיינת הזו מחריבה את העולם הפנימי ואת התוכן היצירתי של הנשמה הזו רק בגלל שהוא בן של… וחייב לכבד את האיכות.
לו נפנים שכל נשמה הגיעה לעולם הזה בשליחות שלה ולתקן את התיקון שלה, וכל מה שיש מסביב הוא רק כוח עזר לסייע לממש את היכולות והשליחות, הרבה דברים בחיים שלנו ייראו אחרת.
פעמים רבות שיקול השידוכים של האח והאחות, מהווים גם הם ‘וידוא הריגה’ של נשמות רבות. האב או האם המטיפים לילדים חדשות לבקרים על האמונה הטוטאלית בבורא עולם, וכך בכל חג וסעודת שבת כל הדרשות סובבות סביב ציר האמונה האבסולוטית, אבל כל זה נעצר כשיש חשש שידוכין של “מה יאמרו”.
חוששים שאם האח ילך ללמוד בישיבה מסוימת, זה עלול לפגוע בשידוכי הבת שזה עתה מלאו לה י”ז שנים, וחייבים לשמור על השם הטוב של המשפחה. ובמחיר הזה קוברים שורת בנים ובנות הבאים בתור. האמונה כבר לא רלוונטית בתחום השידוכים (‘השתדלֶס’) וזה שאחרים נפגעים זה לא שיקול כי “יש בת בשידוכים”, וכך בזכות השידוך המדומיין קוברים בהווה ובעתיד עתידן של נשמות גדולות.
“אבל אשמים אנחנו” שיצרנו סטנדרטים חברתיים אכזריים ומדכאים! אם נהפוך את סדר הדברים ונאפשר לכל נשמה שכזו למצות את עצמה בתפקידה שלה בעולם, אז בדרכה שלה היא תכבד את משפחתה ואת קהילתה בצורה יעילה וטובה לאין ערוך מדרך כפויה וחסרת תועלת, העיקר להשאיר אותו בחותמת של פירמות מדומיינות.
עלינו להפנים: אין עדריות, אין קבוצות, יש נשמה ועוד נשמה שכל אחת היא עולם בפני עצמה, שכל אחת עם שליחות בעולם שונה. וחובתנו כהורים לראות את הפרט ולא את הכלל, כי כששמים כללים בשביל הכלל או בלחץ של הכלל אז הפרט נמחק ונקבר, וידינו הם ששפכו את הדם.
בפרשת השבוע הרש”ר הירש מדייק וחוזר שוב את הנושא שהוא מזכיר שוב ושוב (פרק כ”ו פסוק ג’): “התכלית העיקרית לא הייתה למנותם כדי לקבוע את מספרם הכולל, אלא לקרוא כל יחיד ויחיד בשמו ולייחס אותו למשפחתו ולשבטו, כדי שידע את תפקידו הלאומי כ’יוצא צבא בישראל’. קריאת כל איש ואיש בשמו העניקה לו תחושת ערך-עצמי, ואפשרה לו להכיר את חשיבות תרומתו לביתו, משפחתו ושבטו, הנותנים את חלקם במילוי התפקיד הלאומי הכללי”.
