בפרשה הקודמת למדנו על כלי המשכן והחצר, ובפרשה הנוכחית אנו לומדים על בגדי הכהונה ועל חנוכת המשכן בימי המילואים. אולם בסיומה של פרשתנו ניצבת מצוות עשיית מזבח הקטורת. מיקום זה אינו מובן כלל. מדוע לא נמנה המזבח הפנימי בפרשת תרומה יחד עם כל הכלים? מה הטעם לכותבו במרחק כה גדול מהם, אחרי הציווי על ימי המילואים?
באזכורים הבאים של כלי המשכן, בכל אחת מן הפרשיות הבאות: כי תשא, ויקהל ופקודי – מזבח הזהב נזכר לפי מיקומו במשכן, בין המנורה למזבח החיצון. איך ניתן להבין שדווקא בציווי הראשון על עשייתו נדחה אזכורו לשולי פרשת תצווה?
הקדמונים עמדו על שאלה זו ויישבו אותה בכמה אופנים ואף אנו נציע את דרכנו. אך קודם לכך נוסיף עוד שאלה:
בתוך הציווי על מזבח הקטורת התורה קושרת בין מעשה הקטורת ובין עבודה נוספת: הדלקת הנרות. וזה לשון הכתוב: וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה, וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי ה’ לְדֹרֹתֵיכֶם. יש להבין מה השייכות בין הקטורת לנרות שהתורה רואה לנכון להצמידם ולתלות את מועדם זה בזה?
נראה שכך הוא פירוש הדברים:
כל הכלים הם חלק מסדר העבודה במשכן. הארון והלוחות שבו הם עיקר שכינת ה’, השולחן נועד לסדר לחם לפני ה’, המנורה – להאיר, והמזבח החיצון – להקריב קורבנות. ואכן מרכז המשכן הוא העבודה לפני ה’. אולם העבודה כשלעצמה עלולה להצטמצם למובן הצר של עבדות וכניעה. זהו ללא ספק ממד חשוב בעבודת ה’, אך הוא אינו המטרה העליונה. התכלית כפי שכותב הרמב”ם היא העבודה מאהבה. גם בעבודת הקרבנות, הייעוד הוא להתקרב, להעלות את הקורבן לרצון, מתוך קשר ואהבה. הדבר מפורש בכמה כתובים שבהם נאמר שהקרבנות עולים לריח ניחוח.
עבודת הקרבנות מתחילה אפוא בדינים קפדניים המגדירים בדיוק כיצד יש להקריב כל קרבן, באיזו צורה יש לזרוק את דמו ובאיזה אופן יש לנסך את נסכיו. אך על כל זה צריכה לחפוף אווירה של אהבה ורצון, ואסור שזה יסתיים בעשייה של כניעה ועבדות גרידא.
כאן נכנס תפקידו של מזבח הקטורת. כל כולה של הקטורת אינו אלא ריח ניחוח. היא מפזרת ריח טוב, כמו המוגמר שעושים בסוף הסעודה. הקטורת איננה עבודה שאפשר לטעות בה. בצורתה הנעימה בולט שהיא שייכת לעניין הרצון והאהבה. לכן יש בכוחה ללמדנו על כל סדרי העבודה במשכן שתכליתם היא להעלות לריח ניחוח ולקרב את ליבם של ישראל לאביהם שבשמים מתוך אהבה.
זו אם כן הסיבה שמזבח הקטורת מופיע בפעם הראשונה בסוף כל ענייני המשכן, אחרי הכלים והבגדים וימי המילואים. נכון שמקומו הפיזי הוא בסמוך למנורה אך תפקידו הכללי הוא לתת פרשנות לכל העבודות כולן שתהיינה בנעימות ובצורה של ‘ראו חיבתכם לפני המקום’.
מכאן נבין גם את השייכות בין המנורה לקטורת. אלו שתי פעולות שעושים כדי להכשיר את האפשרות לעבודה. להבדיל, גם בביתו של האדם, רק אחרי שמעלים אור ומפזרים ריח טוב ניתן להתחיל לפעול. ובאה התורה ולימדה כי מיד עם העלאת האור, בהדלקת נר התמיד בבוקר ובהדלקת המנורה בלילה, יש להקטיר קטורת ולסמל שהעבודה כולה, מתחילתה ועד סופה, סובבת סביב הנעימות, הרצון והאהבה, בדיוק כמו הקטורת.
ומכאן עלינו ללמוד לכלל עבודת ה’ ומעשי המצוות. למרות ממד החובה והיראה שאין למעט בערכו, צריכים אנו לעשותו מתוך אהבה, בנעימות, כמעשה הקטורת. גם בחינוך הבנים והבנות, למרות חשיבותה של הסמכות, אין לשכוח שהחינוך כולו צריך לחסות תחת אווירה נעימה ומושכת את הלב.
