המחצית השנייה של מסכת בבא קמא עוסקת בדיני גנבה וגזלה ובדיני אדם החובל בחברו, זאת בניגוד למחצית הראשונה שעסקה כמעט רק בנזקי ממון ובאדם המזיק שלא בכוונה תחילה. למרות שגנבות ונזקים דומים בכך שהם מסבים הפסד ממון לאדם הנגנב או המוזק, מדובר בשתי תופעות שונות לחלוטין. תופעת הנזקים בעולם נובעת מטבעו של עולם ומשמירה פחותה, היא אינה משקפת כוונה של מישהו לפגוע בחברו או תאווה פסולה לממון חברו. לעומת זאת, גזלות וחבלות, הן תופעות המבטאות רצון לפגוע באחר (בחבלה פיזית) או היכנעות של האדם לחמדת ממון ולתאוות הממון (ראו בהקשר זה לשון הרמב”ם בסוף פרק א מהלכות גזילה “התאוה מביאה לידי חימוד והחימוד מביא לידי גזל”).
ממילא, גם מטרות התורה בחוקי הנזיקין ובחוקי הגנבה והגזלה שונות זו מזו. בכל הנוגע לנזקים, מטרת התורה היא לאפשר תפקוד תקין של המשק ושל הפעילות הכלכלית והחברתית. ולכן, התורה עוסקת באיזונים שונים בין המזיק לבין הניזק. על הניזק מוטל להיזהר, ועל המזיק מוטל לשמור. במקרים של רשלנות של המזיק הוא נותן שיפוי (והשיפוי לא תמיד מלא, דוגמת שן ורגל ברה”ר, קרן תמה, כלים בבור, וטמון באש בשדה). או במילים אחרות: התורה לא חותרת להביא את הנזקים לאפס, לכן גם התורה לא קובעת כי ‘אסור להזיק’, שכן אף אדם לא מעוניין להזיק. נזקים הם הפסד ממון לכולם, אף אחד לא מרוויח מהם. לעומת זאת, בגניבה וגזילה, יש ניסיון לפגוע בזכויות הממוניות של האחר, וזו תופעה שהתורה מעוניינת למגר, לכן היא אוסרת אותה באופן מפורש – לא תגנוב, ולא תגזול – כי הגניבה והגזילה אינן תופעות הכרחיות או תוצאות הכרחיות ב’משק תקין’. הם אינן חלק מובנה בעולם.
את ההבדל ביחס בין גנב ומזיק, ניתן כמובן לראות גם בכל הקשור לעונשים המוטלים עליהם. הגנב חייב בתשלומי כפל, כלומר, מלבד השבת הגניבה יש עליו לשלם לנגנב את אותו סכום שהוא ביקש להרוויח מהגניבה (על פי הרמב”ם במורה נבוכים חלק ג’ פרק מ”א). אך המזיק לא ביקש להרוויח מרכושו של חברו, אלא התנהלותו הבלתי-אחראית הביאה לכך שחברו ניזק.
יש לשים לב, כי גם בתוך הגניבה ישנה אבחנה בין הגנב לבין הגזלן. הגזלן הוא האדם “שלוקח בחזקה כגון שחטף מיד אדם מטלטלין, או שנכנס לרשותו שלא ברצון בעלים ונטל כלים”. עונשו של הגזלן הוא השבת הגזילה או תשלומיה, ובמקרים מסוימים, אף תוספת חומש וקרבן אשם. העובדה שהגזלן אינו מחויב בכפל או בקנס אחר, עשויה להטריד, שכן על פניו מדובר באדם שיש צורך להרתיעו מביצוע פעולות כאלו בעתיד (הוא דומה לגנב, לא למזיק שלא מרוויח כלום מהפעולה שלו).
הרמב”ם מציע (מו”נ שם) כי אין צורך חברתי בהטלת קנס על הגזלן, שכן הגזלה היא דבר שקשה יותר לביצוע, שהחפצים החשופים לגזלה מעטים יותר, שניתן להיזהר מן הגזלן ביתר קלות, וגם ניתן לאתר אותו לאחר מכן. אך דומה כי ניתן להוסיף אבחנה נוספת: הגזלן מונע לא רק מתשוקת הממון, אלא מתאוות הכח, ולכן יש בפעולה שלו אקט אלים. מכיוון שכך, ייתכן שקנס של כפל לא ירתיע את הגזלן מהמשך מעשי הגזילה שלו. (ואולי הדבר רמוז בהבדל שמציע ריב”ז בין גנב לגזלן, בבא קמא עט ב).
