אחת המידות האצילות והמשובחות היא מידת הענווה. וכך כתב בספר אורחות צדיקים בשער הענווה: “הענווה היא מידה טובה, והיא היפוך הגאווה, ומי שיש בו המידה הזאת, כבר השיב נפשו מכמה מיני רעות. ומי שהגיע אל מעלה זאת הנכבדת, עושה מצוה ומקבל שכר לפי גודל ענוותנותו, כי הענווה שורש העבודה, ומעשה קטן של הענווה מתקבל לפני ה’, ברוך הוא, אלף ידות יותר ממעשה גדול של הגאווה”.
אך בענווה יש לכאורה קונפליקט. לא מדובר באדם שלא מכיר את ערכו, אלא שעדיין הוא מבין את קטנותו בהיותו בן תמותה, כחציר יבש וכרוח נושבת וכחלום יעוף. התורה מלמדת אותנו איך ניתן להגיע לענווה, ומהי ענווה.
התורה מעידה על משה רבינו “והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה”. אולם, כאשר קורח מערער על מנהיגותו, לכאורה היה ניתן לצפות שמשה יגיד להקב”ה, אולי קורח אכן צודק ויש מנהיג ראוי ממני, אבל משה עונה: “ויחר למשה מאד, ויאמר אל ה’ אל תפן אל מנחתם, לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם”. משה עומד על זה שהוא מנהיג ראוי ומתאים, וזה יסוד ההגדרה הנכונה של ענווה. ענווה איננה ביטול היכולות והכשרונות, אלא להכיר ביכולות ובד בבד לזכור תמיד שזה מאת ה’ יתברך. להתכחש למתנות שהבורא נותן לך, זו כפיות טובה – לא ענווה.
פעמים אנו פוגשים תלמיד חכם המבטל את עצמו מאוד. ביטול זה מתפרש אצל רבים כחוסר ייצוגיות ראויה למה שמייצג אותו אדם. לדוגמה, כאשר רופא מעביר הרצאה, הוא מייצג בכבוד את תורת הרפואה ולא יבטל את חוכמתה. ההבדל יהיה כאשר יקבל קומפלימנט אישי ויתגאה כטווס. אך כל עוד מתפעלים מהרפואה, אין מקום לגאווה. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בחכמת התורה.
“למדתי תורה ואני יודע את התורה”, אין בכך גאווה. ואם אני חי כך, ומעביר לבן או לתלמיד את הגאווה הזו, הוא שואף אליה ורוצה לזכות בה. אך כאשר היא לא מיוצגת בכבוד, הוא איננו יודע לפרש את זה ממקור של ענווה. קל וחומר כשמדובר באדם שאיננו שומר תורה ומצוות. זאת כאמור, לצד זיכרון מתמיד שאין בזה דבר אישי ומה שיש הכל מאת ה’.
כבר במצוות הקרבת קרבן פסח הראשון בהיסטוריה, מצווים בני ישראל על עיקרון זה, כדברי הרש”ר הירש (פרשת בא פרק יב פסוק ג) וזה לשון קודשו: “ה”שה” היהודי אינו “סובל מכאובי העולם”, אינו נפש שפלת-רוח ונכאה, המובלת, נכנעת, לטבח: שה תמים זכר בן-שנה יהיה לכם, שלם בגוף, גברי, ברעננות-נעורים נצחית – כך יסמל את אופיינו ומגמתנו. צאן ה’ יהיה מושלם ועצמאי, ועם זאת לעולם צעיר; לעולם לא גמול מההנהגה האלוהית, בין אם מצד מעמדנו החברתי, נהיה ככבש או כעז, מן-הכבשים ומן-העזים תקחו. במסגרת מין הצאן ניתן לבחור בין כבש לעז. העז – תכונתה האופיינית היא העצמאות הגדולה יותר כלפי חוץ; מכאן “עז” לגלות התנגדות עזה: העז חושפת את קרניה לכל זר, אך כלפי הרועה היא צייתנית ונכנעת, ככבש”.
חשוב להיות כבש, אבל לא פחות מזה חשוב להיות עז!
