הגמרא (סנהדרין ק:) מביאה את שיטתו של רב יוסף כי אסור לקרוא בספר בן סירא. ובירושלמי (סנהדרין י.) נאמר כי בן סירא נחשב כ’ספר חיצוני’ עליו רבי עקיבא אמר במשנתנו כי ‘הקורא בספרי חיצוניים אין לו חלק לעולם הבא’.
מבחינה פרקטית, כדאי לציין כי גם בירושלמי עצמו, וגם בסוגיית הגמרא שלנו, נראה כי האיסור על הלימוד בספר ‘בן סירא’ אינו גורף, האיסור הוא על התעמקות יתרה בספר זה, וכפי שנכתב בירושלמי ‘להגיון ניתנו, ולא ליגיעה ניתנו’.
ובלשון דומה כתב הריטב”א (ב”ב צח:) ‘לא אסרו אלא לעשות ממנו קבע, אבל ראוי להגות בו בעתות ללמוד ממנו חכמה ומוסר’, וגם רב יוסף עצמו אומר אצלנו בגמרא כי החלקים הטובים שבספר בן סירא ניתנים לדרשה והעמקה.
עם זאת, הסוגיה אצלנו מאפשרת לנו להבין את עולמם של חכמינו, ולראות מה גרם להם להסיק כי ספר מסוים הוא פסול. מה הכריע את הכף לכך שהם ראו בספר ‘בן סירא’ ספר שלא ניתן לסמוך עליו, וכי ‘יש בו דברי הבאי שמביאים לידי ביטול תורה’ (רש”י), וכי ‘אין בו חכמה ותועלת, אלא איבוד הזמן בדברים בטלים’ (לשון פירוש המשנה לרמב”ם)?
הגמרא מביאה חמישה ציטוטים מספר בן סירא, כל הציטוטים הללו מוצגים כמועמדים ראויים לפסילת כלל הספר, אך רק ציטוט אחד מתקבל בסופו של דבר כ’סיבה מובהקת’ לפסילתו של הספר:
הציטוט הראשון קובע כי לא כדאי לפשוט מעל האוזן של הדג את עורו. על פניו, נראה כי מדובר בעיסוק בזוטי דברים, אך הגמרא אומרת, שזו לא סיבה לפסול את הספר, שכן ייתכן שהספר מנסה להדגים בלשון ציורית את הרעיון של ‘בל תשחית’, או שמא הציטוט אינו אלא משל על התנהגות נאותה בינו לבינה. כלומר, גם ציטוט שנראה כשולי, הגמרא מפרשת אותו במידת החסד.
הציטוט השני קובע כי בת גורמת תמיד (בכל שלב בחיים) לדאגות לאביה. הגמרא הבינה כי הציטוט הזה מכליל מדי ואיננו ראוי, אבל למרות זאת מכשירה את הציטוט מכיוון שהרעיון שלפיו יש עדיפות מסוימת להיות אב לבנים מאשר אב לבנות נמצא גם אצל חז”ל.
הציטוט השלישי הוא הקביעה ש”על אדם לא לדאוג, כי הדאגה הורגת גיבורים”. הציטוט הזה נראה כשטחי מכיוון שאיננו מתמודד עם הרגש, אבל למרות זאת חכמינו אומרים שהציטוט קרוב מספיק לדברי שלמה המלך כי ‘דאגה בלב איש ישיחנה’, ששלמה לימד כי יש להתגבר על הדאגה.
הציטוט הרביעי הוא ‘מנע רבים מתוך ביתך, ולא הכל תביא אל ביתך’. חכמינו חשבו כי יש כאן מעין שנאת זרים ואורחים, ולכן יש לפסול הספר, אך מכיוון שרעיון דומה הובע על ידי רבי, הגמרא מסיקה כי זו לא סיבה לפסול אותו.
מכל האמור עד כאן אנו רואים כי האמוראים היו זהירים מאוד בפסילת ספר, והיו נדיבים מאוד בפרשנותם לספר. אך הציטוט שהביא לפסול את הספר, הוא הציטוט הקובע כי ‘אדם שזקנו דק וחלש הרי שהוא חכם מאוד, ואדם שהזקן שלו רחב, הוא טיפש’.
מבחינת חכמינו, ציטוט מעין זה, שמחנך לשפוט אנשים לפי מראה חיצוני, על בסיס מאפיינים גנטיים, הוא כה אווילי ומסוכן חינוכית, שיש לפסול את כל הספר ולהפוך אותו לבלתי ראוי להעמקה. זאת למרות שכמובן שערי דרשות לא ננעלו, וניתן לדרוש גם פסוק מעין זה.
חז”ל מלמדים אותנו כי בעוד כלפי רעיונות לא בשלים ולא שלמים אנו יכולים לנהוג בסובלנות ולפרש אותם באופן עמוק, בכל הקשור לרעיונות גזעניים המבקשים להשיג מסקנות על מידות ותכונות טובות מתוך מראה חיצוני, אין מקום לדיון, ויש להוציא את הספר מבית המדרש.
