התורה מדגישה (דברים כא יז) כי על האב להקפיד לתת פי שניים לבכור, גם אם הבכור הוא בנה של השנואה. אלא שהפסוק בדברי הימים (א ה א) מלמדנו כי יעקב העביר את הבכורה מראובן ליוסף “ובחללו יצועי אביו, נתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל”.
הפסוק אמנם מדגיש כי ראובן הפסיד את הבכורה בגלל שחילל את יצועי אביו, ופגע בכבודו. אך אנו יודעים כי אמו של ראובן, זו לאה, שהכתוב אמר עליה כי היא ‘שנואה’ (בראשית כט לא), וממילא, יש מקום לתהות: מדוע כשיעקב מחליט לשלול את הבכורה מראובן, הוא מעבירה דווקא ליוסף, ‘בן האהובה’?
התהייה הזו איננה מפורשת בסוגיית הגמרא הפותחת את הדיונים בגדרי ‘ירושת חלק הבכורה’, אך דומה כי היא נמצאת ברקע דברי האגדה (קכג.), המשמשים מעין מבוא לדיון הלמדני בגדרי ירושת בכור. הגמרא פותחת בספק מפתיע: האם הכוונה ב’פי שניים’ היא שהבכור מקבל חלק נוסף? (אם יש חמישה אחים, מחלקים לשישה, והבכור לוקח שני חלקים) או שמא הכוונה היא שהבכור מקבל כנגד כל מה שאחיו מקבלים? (במקרה של חמישה אחים מחלקים לעשרה, והבכור לוקח חמישה חלקים). ההתלבטות נוגעת למהות מעמד הבכור: האם הוא ראשון בין שווים, או שמא הוא בקטגוריה נפרדת, בין אב לאח?
הגמרא מכריעה את הספק באמצעות הפסוקים העוסקים בחלק הבכורה שקיבל יוסף, שם נאמר “נתתי לך שכם אחד על אחיך” – כלומר, חלק אחד יותר. זוהי השלמת סיפור יוסף ואחיו: ליוסף יש עדיפות ומעמד גבוה בתוך האחים, אך לא מעמד נפרד כפי שאולי חשב בתחילה.
בשאלת העברת הבכורה ליוסף, הגמרא דוחה את ההסבר שזו הכרת תודה על שפירנס את יעקב, בטענה “וכי אם ראובן לא היה חוטא, אז יוסף לא היה מקבל הכרת הטוב?”. משמעות הדחייה היא כי העברת הבכורה איננה יכולה לשמש כ’החזרת טובה’ – זו צריכה להיות מתנה והכרה פנימית, ולא העברה של ‘בכורה’ שהתגלגלה ליוסף בגלל חטאו של ראובן.
הגמרא מציעה כי הבכורה הגיעה ליוסף מפני שרחל הייתה אמורה להיות האישה הראשונה. אמנם לאה הצליחה להקדים בתפילות רחמים וזכתה להינשא ליעקב ולהביא את הבכור – הגמרא מפרשת כי ‘שנואה לאה’ אין משמעו שהיתה שנואה אלא שהיא שנאה את מעשי עשיו. הקדימה של לאה היתה אמורה להיות מוחלטת, אך מכיוון שרחל נהגה בצניעות והעבירה את הסימנים ללאה, השיב לה הקב”ה את הבכורה באופן חלקי – וזאת רק לאחר חטאו של ראובן.
צניעותה של רחל התבטאה ביכולתה להצניע דברים ולשמור סוד, בניגוד לאופייה הפומבי יותר של לאה (ראה רש”י בראשית לד א). גם חטאו של ראובן מאופיין בפומביות יתר. יוסף, לעומת זאת, הפך בסופו של תהליך לאדם הנוהג בהצנעה (בהסתירו מאחיו את כוונותיו וזהותו, בניגוד לתחילת דרכו) ולכן ראה בו יעקב את הראוי לבכורה.
מעבר לפרטי האגדה, העיקרון המרכזי הוא שחלק הבכורה שונה במהותו מחלק ירושה רגיל. הוא איננו אוטומטי ותלוי בשיקול דעת האב, קשור למקומו של הבן אל מול אביו, אך גם אינו ניתן להעברה ללא טעם מספיק. חלק הבכורה נע בין ירושה כפויה למתנה מרצון – תפיסה הנרמזת בחלק האגדה ומתחדדת בדיוני ההלכה על זכות הבכור למחול וזכותו בנכסים ‘ראויים’.
