בתקופה זו עלינו להבין את משמעות החורבן ותפקידנו בגאולה. השפת אמת מתקשה במאמר חז”ל “כל דור שאינו נבנה בימיו כאילו נחרב בימיו”, שכן היו דורות של צדיקים גדולים, וקשה לומר שהיה ראוי שייחרב בימיהם.
בתשובתו, הוא מציע הסבר מעמיק ומרחיב את הבנתנו: “ונראה לפרש כי כל ימי הדורות מצטרפין ומתכנסין כל ההארות של עבודת בני ישראל להיות ראוין לגאולה. כי היעלה על הדעת שדור הגאולה יהיו כ”כ ראוין בזכותם לבד לגאולה?! רק שזכות כל דור ודור עוזר ומביא מעט בניין בית המקדש והבניין נמשך כל ימי הגלות כמאמר ‘בונה ירושלים'”.
לפי תפיסתו המהפכנית, הגאולה אינה אירוע חד-פעמי, אלא תהליך מתמשך שכל דור תורם לו את חלקו. “וכל אדם בפרט גם כן צריך לידע שכל מעשיו הם סיוע לבניין בית המקדש, וכפי מה שמקבלין על עצמם עול מלכות שמים מסייען לבניינו כמו שכתוב ‘הכל מסייען לבניינו של מלך'”.
בסגנון דומה, אך עם דגש על ההיבט המעשי, כתב מוהר”ן: “והנה מה שעבר אין, כי כבר נשרף בית מקדשנו, אך כעת שה’ יתברך מצפה לשוב אלינו ולחזור ולבנות בית מקדשנו, ראוי לנו שלא לעכב חס ושלום בניין בית המקדש רק להשתדל בבניינו. על כן מאוד צריך להיזהר לקום בחצות להיות מתאבל על חורבן בית המקדש כי אולי בגלגול הראשון היה הוא הגורם שייחרב הבית המקדש. ואפילו אם לאו אולי הוא מעכב עתה בניין בית המקדש ונחשב גם כן כאילו הוא גרם להחריבו”.
נמצאנו למדים מדברי שני המאורות הגדולים הנ”ל כי לכל אחד מאיתנו אחריות ממשית על בניין בית המקדש בהווה. המסקנה המתבקשת מזה היא שעלינו להימנע, לכל הפחות, מאותם עוונות שהחריבו את גאון עוזנו, ובית שני חרב על שנאת חינם.
הנצי”ב מרחיב בעניין זה ומספק תובנה עמוקה: בבית שני היו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, רק שלא היו ישרים בהליכות עולמם. והיו חושדים באחרים שהם צדוקים או אפיקורסים והיו שונאים אותם, וזו השנאת חינם עליה דיברו חז”ל.
ומוסיף הנצי”ב משפט מכונן: “ואין הקב”ה חפץ בצדיקים שכאלה”.
לעומת הדור שחרב בית המקדש בימיו, הנצי”ב מציג את האבות הקדושים כמודל לחיקוי: הם חיו באהבה ובשלום אף עם עובדי אלילים, כי היו ישרים בהליכות חייהם. זוהי קריאה לנו, בדורנו, לאמץ גישה של סובלנות, הבנה ואהבת הבריות.
