לקראת פרידתם של יעקב ולבן ולאחר הוויכוח הגדול ביניהם, הם מקימים גל אבנים שיהיה לעד בין השניים: “וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד”. צריך ביאור, מדוע טרחה התורה לספר לנו על השם השונה שכל אחד מהם נותן לגל האבנים?
בפסוק הבא אנו מוצאים את לבן מאמץ את השם שנתן יעקב: “וַיֹּאמֶר לָבָן הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ גַּלְעֵד”. מדוע לבן אינו משתמש בשם ‘יגר סהדותא’? התמיהה גוברת למקרא הפסוק שלאחר מכן – “וְהַמִּצְפָּה אֲשֶׁר אָמַר יִצֶף ה’ בֵּינִי וּבֵינֶךָ כִּי נִסָּתֵר אִישׁ מֵרֵעֵהוּ”. מה פשר השינוי מ’יגר סהדותא’ ל’גל-עד’ ומשניהם ל’מצפה’.
סוד העניין נעוץ בוויכוח העקרוני שבין יעקב ללבן. בהגדה של פסח אנו אומרים שלבן ביקש לעקור את הכול. היכן ביקש? בכך שניסה בכל האמצעים העומדים לרשותו לשמור את יעקב בחרן. לבן רואה את כל משפחת יעקב כחלק ממשפחתו הארמית: בנות, נכדים, צאן ובקר, עבדים ושפחות – כל זה מבחינתו הוא סניף של בית לבן. וכלשונו: “וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא”.
לכל אורך הדרך הוא אינו מחמיץ הזדמנות לבטא את אדנותו. זהו הטעם לכל חילופי השמות. למעשה לבן כלל לא בנה את הגל, יעקב ומשפחתו הם שעשו זאת: “וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל”. ובכל זאת, לבן מנכס אותו לעצמו ונוטל את הבכורה לקרוא לו בשם. בכוונה הוא בוחר להשתמש בארמית – “יגר סהדותא”, כדי להדגיש את מוצאם הארמי של הבנים והבנות.
לאחר שיעקב קורא לו “גלעד”, מיד משתלט לבן על השם, כביכול גם שם זה משלו. בהמשך הוא גם מחליף את השם ל”מצפה”. הסיטואציה בשליטתו. ברצותו קורא שם, ברצותו משתלט על השם שנתן יעקב וברצותו מחליף לשם שלישי. לאחר מכן הוא אף מרהיב עוז ואומר: “הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה וְהִנֵּה הַמַּצֵּבָה אֲשֶׁר יָרִיתִי”, כביכול הוא זה שהניח את האבנים. אין גבול לרודנותו.
כחלק מהשתלטנות, הוא מזהיר את יעקב: “אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹתַי”. כלומר, הוא ממשיך לשלוט במשפחת יעקב ואף קובע את מספר הנשים שיעקב יינשא להן. ובנותיו – הן כביכול לא ניתנו ליעקב, לבן כעת מעניק לו אותן בתנאים שהוא קובע.
גם דרישתו של לבן שהגלעד ישמש כגבול שיעקב לא יעבור אותו, היא ניסוח מחדש של הברית ויש בה משום התניית השחרור בתביעות חדשות. שלא לדבר על השם “מצפה”, שבו הוא קובע שהגלעד אינו רק עדות, אלא יש בו צפייה תמידית על מעשיו של יעקב גם לעתיד לבוא, וכביכול אחיזתו של לבן לעולם לא תשתחרר.
הניכוס של לבן ממשיך בשבועתו ב”א-לוהי אברהם ואלוהי נחור”. הוא נשבע גם בשמו של א-לוהי אבינו. כנגדו משיב יעקב בשבועה ב”פחד אבי יצחק”. יכול היה יעקב להזכיר את שמו של אברהם, אך הוא מתעקש על הפרדה מוחלטת. אל מול הרצון של לבן להטמיע את משפחת יעקב בתוך משפחתו – מציב יעקב החלטה נחושה להתנתק. הוא לא מעוניין בשום עסק איתו. הוא בונה לבד את הגל, קורא לו בשם אחר, ונשבע בשם “אלוהי יצחק” ובלבד שלא להזכיר שום דבר ממה שהזכיר לבן.
ניתן לומר שבפרשה זו מגיע לסיומו הניסיון הגדול ביותר של יעקב. הוא נשלח חסר כל ללבן, ולמרות שהוא נושא את בנותיו ומתפרנס מצאנו – עליו לשמור על זהות נבדלת. ומעשה אבות סימן לבנים. עם ישראל בכל הגלויות יידרש לניסיון זהה. חסרי־כל הם עתידים לנדוד בין העמים – מבלי להיטמע בהם ומבלי ללמוד ממעשיהם.
התכלית אליה שאף יעקב להגיע מופיעה בסיומה של הפרשה: “וַיָּשָׁב לָבָן לִמְקֹמוֹ – וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ”. כך מסתיים המאבק בין תפיסת לבן, שרואה במשפחת יעקב חלק מביתו הארמי, לבין שאיפת יעקב להתנתק ולהקים בית עצמאי בדרך אבותיו.
