המשניות הראשונות בבבא מציעא ופירוש הגמרא למשניות אלו עשוי לתעתע בנו, מצד אחד, נראה כי הסוגיות מבקשות לדון באופן מופשט בגדרי הקניינים והתפיסה, איך בדיוק קונים בקניין חצר? מה הזיקה המדויקת של הרוכב על הבהמה ומה הזיקה של מי שמושך את המושכות של הבהמה? מה הזכות שיש למי שתופס בטלית? האם ניתן לזכות במציאה עבור אחר? – כל השאלות הללו נראות כשאלות עקרוניות של תורה. אך מצד שני, עולה כל העת כי גם בכל הנוגע לדיני מציאה וזכייה מן ההפקר, יש מקום מרכזי לשאלות של ‘תיקון העולם’, ‘דרכי שלום’, ו’תקנת חכמים’. בין אם מדובר בעצם תקנת שנים אוחזין (שעל כל אחד להישבע, ש”ט) שנועדה לפי ר’ יוחנן למנוע מצב שבו ‘כל אחד יהיה הולך ותוקף את חברו’, ובין אם מדובר בהכרעות הנוגעות למציאת בנו (בבא מציעא יב) בהן נעסוק בשורות הבאות.
במשנה בדף יב. נקבע כי ‘מציאת בנו ובתו הקטנים’ שייכת לאב, בסיכום הסוגיה עולה כי יש שתי פרשנויות למונח ‘קטן’ שמופיע במשנה, פרשנותו של שמואל הקובעת לפיה ‘קטן’ הוא ‘קטן ממש’, ולמעשה, הוא לא היה אמור לזכות בכלל במציאה, אך הוא יכול לזכות בה עבור אביו. כלומר, יש כאן מעין שתי קביעות של חכמים, קביעה אחת שהקטן יכול לזכות (בדומה למשנה בגיטין (סא) כי ‘מציאת חש”ו יש בהן משום גזל מפני דרכי שלום’) וקביעה שנייה כי הקטן זוכה עבור אביו, זאת מפני שדרך הקטן להביא לאביו את האבדות ולכן הוא התכוון להקנות את האבדה לאב. הקביעה הראשונה היא קביעה הנובעת מפני דרכי שלום, אך הקביעה השנייה, נראית בגמרא כ’פורמלית’, האבדה ‘מגיעה’ לאב, כי הבן מתכוון להקנות לו את האבדה.
ואכן, שיטת ר’ חייא בר אבא בשם ר’ יוחנן (המופיעה בדף יב:) קיצונית יותר וסוברת כי את כל דין המשנה יש להבין רק על בסיס דרכי שלום, וכי המונחים ‘קטן’ ו’גדול’ במשנה אינם בדווקא. והמשתנה החשוב הוא האם הילד ‘סמוך על שולחן אביו’ או לא, אם הילד סמוך על שולחן אביו הרי שהאבדה תלך לאב כדי למנוע איבה ומתיחות בין האב לבנו, ואם הילד לא סמוך על שולחן אביו הרי שהאבדה הולכת לבן, גם אם הוא קטן.
מסדר הגמרא מביא את שיטת ר’ חייא בר אבא רק אחרי דיון חצי-צדדי בברייתא העוסקת בשיטת רבי המתירה לבנו בנו של עני ללקט אחרי אביו בשדה שאביו עובד בה כאריס. מבחינה פורמלית, הילד זוכה בשיבולים עבור אביו, ואביו מוגדר כבעלים בשדה (שכן יש לו אחוזים ניכרים מהיבול) ולכן קשה להבין כיצד ר’ יוסי מאפשר לבן העני (שבעצם זוכה עבור אביו) ללקט בשדה.
בסופו של תהליך, הגמרא מסיקה כי הסיבה לכך אינה פורמלית, אלא יש מעין הסכמה של העניים ביניהם כי הם מוכנים שילדי הפועלים העניים יוכלו ללקט את הלקט, מתוך תקווה שזה יעזור להם בעתיד כשהם ימצאו עבודה כזו, וילדיהם יוכלו ללקט אחריהם. הוי אומר, גם בנושאים קשיחים של קניינים וזכייה מן ההפקר, ייתכן שההסבר נעוץ בתקנה חברתית. אחרי סוגיה זו, הגמרא עוברת לשיטת ר’ חייא בר אבא בשם ר’ יוחנן כי כל דין ‘מציאת קטן לאב’ תלויה אך ורק בשאלות חברתיות של איבה והיחסים הכלכליים במשפחה.
