היה זה לפני שנים רבות. ר’ אברהם הישיש היה יהודי צדיק, פרוש מהסביבה כולה. הוא ומשפחתו וקהילת חסידים מצומצמת שחיה בקרבתו נהגו במנהגים שהיו זרים לסביבה, אבל כולם ידעו להעריך ולכבד אותו בגלל יושרו וצדקותו. לא פעם הוא עמד בפני ניסיונות קשים מטבעם של חיים שכאלו, אך הוא עמד בהם בגבורה אצילית.
הימים ימי מלחמה, מלכים חוברים אלו לאלו ובתווך נלכדים חלשי העם. שבויים נלקחים בשבי, ואימפריות נבנות ונכחדות. ביום מן הימים, על דלתו של ר’ אברהם דופק שליח גבוה במיוחד, ומתנשף כולו. “משדה הקרב באתי”, הוא מספר, “ויש לך ד”ש משאר בשרך שנלקח בשבי. הוא מתחנן שתבואו להתמקח או להילחם עם שוביו ולהוציאו לרווחה”.
ר’ אברהם החל להתלבט בינו לבין עצמו: “האמנם שווה הוא אותו שאר בשרי שזנח את דרך התורה בכדי שאצא להילחם למענו? ונצרך אני גם לכל בני משפחתי והמשרתים – האיך אוציא אותם ממבצרנו הרוחני החם והמבודד אל עולם של תוהו ורפש? האם יאבדו הם את כל עולמם על מנת להציל את בן דודי הרחוק השבוי שאינו בן תורה בשום דרך?”
כהרף עין נעמד ר’ אברהם במרכז הקמפוס והכריז לכל משרתיו ועבדיו: “עלינו לצאת למלחמת מצווה להציל את שאר בשרי השבוי. עליכם להצטייד בכלי נשק ומקלעים כי למלחמה אנו יוצאים!”. בני הקהילה היו המומים – לצאת למלחמה? מה לנו המבודלים מן העולם, השמורים מכל פגע, לעשות בשדה קרב? אך הם אינם מהרהרים חלילה על החלטת רבם, והם ניצבים כאיש אחד בלב אחד למלחמת מצווה.
האם נכון נהג ר’ אברהם? האם התמודדויות העולם הפתוח לא יפגעו בחינוך שכה הוא מוסר נפש עליו? משמים נגלה לו אור יקרות – דברי הרש”ר הירש בפרשת לך לך:
“‘וירק’ מגלה את טעמו ונימוקו של אברהם, שהתרחק עד כה מכל מגע עם אחרים. אברהם ושרה לא דאגו לעצמם; אך היו לאברהם שמונה עשר ושלוש מאות חניכים; היו אלה שלוש מאות ושמונה עשרה נפשות, שחינכם לייעודם בעיצומה של ההשחתה; והייתה זו חובתו להגן עליהם כדי לקיים אותם לייעודם; ולמענם הוא ביקש את הבדידות. היו אלה ילידי ביתו, – ורק משום כך יכלו להיות ‘חניכיו’; לא עלתה בידו לחנך את לוט, שכן הלה בא אליו כאדם מבוגר. החינוך מתחיל בלידה; קל וחומר הדברים באברהם, שחינך את בני ביתו לייעוד ‘העברי’, – שכל העולם מעבר אחד והוא מעבר אחד. עד כה התרחק אברהם מכל מגע עם העולם החיצוני – מדאגה לשלום חניכיו; הללו היו עד כה כלולים במסגרת ביתו. אך עתה הייתה שעה של פיקוח נפש – ואברהם לא חשש לסכנה. הוא ‘הריק את חניכיו’, כביכול ‘עירה’ אותם מביתו. ומשפחת אברהם – שלוט ואנשי סדום לעגו עד כה לבדידותה – חשה עתה להצלתם”.
פניו של ר’ אברהם אורו – אך מה הוא תפקידו אם כן של המחנך? הרי ברגע אחד יכול להפסיד החניך את כל החינוך שקיבל. ובאותו רגע צצה מול עיניו השאלה ששאלה אותו רעייתו הרבנית שרה ערב אחד: האם חינוך הכוונה לחנוק את החניך מהמתרחש סביבו, או דווקא ליצור לו עונג פנימי שיגרום לו מעצמו להחליט על דרכו? והרש”ר הירש גם על זה ענה לו:
“המחנך מרגיל את האדם הצעיר להגביל את כוחותיו המתעוררים לחיים; הגבלה זו דרושה לעצם ייעודם; והחניך לומד לפתח את כוחותיו במסגרת הגבולות הללו. החינוך איננו מחוך ‘מחניק’, אלא לבוש רוחני בו ינוע האדם. אם ‘החינוך’ הוא נכון, הרי הוא בבחינת ‘עונג’. אמת, יש בו משום הגבלה לכוחות; אך הוא מניח להם את המרחב הראוי – והמספק”.
(על פי רש”ר הירש, פרשת לך לך, פרק יד, פסוק יד)
נ.ב. כל קישור בין הדמויות בטור זה לדמויות קדושות ותנ”כיות הם על דעת הקורא בלבד.
