>>כיהודי דתי המועסק במשרה ניהולית בחברה ישראלית, אני נתקל באתגרים רבים בהתנהלותי מול יהודים חילונים, כאשר הם מבקשים ממני לאפשֵר להם לעבור על איסורי תורה.
>>הנה כמה דוגמאות לדילמות שאני נדרש להתמודד איתן: עובד שלי צריך לצאת לנסיעת עסקים, והוא רוצה לטוס בשבת. הוא בא אליי עם תוכנית הטיסה שלו, ומבקש ממני לאשר אותה. מטבע הדברים, אני לא יכול לומר לו: “מצטער, אני אדם דתי ולכן אינני מאשר לך לטוס בשבת”. מה אוכל לעשות כדי לא לעבור על “לפני עיוור”?
>>דוגמה נוספת: הבוס החילוני שלי נמצא בפגישות בחו”ל, ושולח לי אימייל דחוף שאני מקבל אחרי צאת השבת אצלי. האם מותר לי לענות לו כאשר אצלו עדיין שבת? אם אעשה זאת, האם אינני עובר בכך על איסור “לפני עיוור”?
לפני שנצלול לפרטים מעשיים, נרצה לעמוד על גדרי האיסור שמהם נוכל להקיש בהמשך לפרטים שנוכל להיתקל בהם בחיי המעשה.
הגדרת האיסור
כך נאמר בגמרא (עבודה זרה ו:): “מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר, ואיבר מן החי לבני נח? תלמוד לומר (ויקרא יט ד): ‘וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל'”. כלומר, האיסור “לתת מכשול לפני עיוור” אינו חל רק כפשוטו, במישור הפיזי, אלא גם במישור הרוחני: אסור לנו להכשיל יהודי אחר בחטא.
שתי הדוגמאות שנוקטים חז”ל כדי להמחיש את האיסור הן של הגשת מאכל או משקה אסור לאדם אחר: הושטת כוס יין לנזיר, ששתייתה אסורה עליו, והושטת “איבר מן החי” לבן־נח, כלומר לגוי, שגם עליו נאסרה אכילת איבר מן החי.
וכך מגדיר הרמב”ם (ספר המצוות לא־תעשה רצט) את מהות האיסור: “ולאו זה אמרו שהוא כולל גם כן מי שיעזור על עבירה או יסבב אותה, כי הוא יביא האיש ההוא שעיוורה תאוותו עין שכלו… ויפתֵּהו ויעזרהו להשלים עבירתו או יכין לו סיבת העבירה”.
אם כן, מי שמסייע או מאפשר ליהודי אחר לעבור עבירה, עובר בעצמו על איסור “לפני עיוור לא תיתן מכשול”.
בפרק, או בפרקים הבאים, נרחיב על דוגמאות שבהן אנו עלולים להכשיל אחרים באיסור, ונדון על האסור והמותר בהתנהלותנו מול לקוחות, מעסיקים ושותפים. אך לפני כן, כמה מילים על המקבילה העסקית של נתינת מכשול פיזי לפני עיוור:
עצה עסקית גרועה
נעיר בקצרה שאיסור “לפני עיוור” כולל גם מתן עצה עסקית גרועה לזולת הבא להתייעץ עמך, כאשר הדבר נעשה בזדון וכדי להכשיל את הזולת. וכך אומר רש”י: “לפני הסומא בדבר, לא תתן עצה שאינה הוגנת לו; אל תאמר מְכוֹר שָֹדְךָ וקח לך חמור, ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו”.
הפסוק מסתיים במילים “וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'”, ועל כך ממשיך רש”י וכותב, בהתאם להבנה שהאיסור עוסק גם בהכשלה עסקית של הזולת: “לפי שהדבר הזה אינו מסור לבריות, לידע אם דעתו של זה לטובה או לרעה, ויכול להישמט ולומר ‘לטובה נתכוונתי!’… לפיכך נאמר בו ‘ויראת מא־לוהיך’, המכיר מחשבותיך. וכן כל דבר המסור ללבו של אדם העושהו, ואין שאר הבריות מכירות בו, נאמר בו ויראת מא־לוהיך”.
מיותר לציין עד כמה גם המובן הזה של “לפני עיוור” רלוונטי ואקטואלי מאוד בעולם העבודה והעסקים.
