במשנה במסכת ברכות נחלקו בית שמאי ובית הלל לגבי מי שאכל ושכח ולא בירך. בית שמאי אומרים יחזור למקומו ויברך ובית הלל אומרים יברך במקום שנזכר. ובגמרא שם [נג:] הובאה ברייתא לבאר את דבריהם: תניא, אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שאכל בראש הבירה ושכח וירד ולא ברך, יחזור לראש הבירה ויברך? אמרו להן בית שמא לבית הלל: לדבריכם, מי ששכח ארנקי בראש הבירה, לא יעלה ויטלנה? לכבוד עצמו הוא עולה, לכבוד שמים לא כל שכן?".
מחלוקת זו טעונה ביאור. הייתכן שדעת בית הלל שאין לו לאדם לטרוח לעלות לראש הבירה כדי לקיים מצווה? וכי לדעתם יהיה פטור גם באופן שעליו לעלות לראש הבירה כדי לקיים תקיעת שופר או שאר מצוות?
ושאלה נוספת: מה יענו בית הלל לטענתם החזקה של בית שמאי? וכי אם שכח ארנקי בראש הבירה לא יעלה ויטלנה? ומדוע ייגרע כבוד שמים?
יש לבאר את מהלך הדברים כך: בוודאי אף בית הלל מודים ומסכימים שעבור קיום מצוות על האדם להתאמץ וחובה עליו לקיימן כראוי וכפי שצריך, גם אם זה מחייב לעלות אל ראש הבירה. כל מחלוקתם נאמרה אך ורק לגבי נדון מיוחד של ברכת המזון במקום שבו אכל במקרה ששכח.
והנה מצאנו בכמה ממחלוקות בית שמאי ובית הלל, שבית שמאי לשיטתם הולכים עם האמת כפי שהיא עד הסוף. בית הלל, לעומת זאת, נותנים משקל מסוים לשאלה כיצד הדברים מתורגמים אל המציאות [ויש דוגמאות רבות לדבר, כיצד מרקדין לפני הכלה, בש"א כלה כמות שהיא, ובה"א כלה נאה וחסודה, וכן לגבי נוסח ברכת מאורי האש ועוד].
גם במקרה זה נחלקו כך. לבית שמאי, לא ייתכן שאדם שיעלה לבירה לצורך ארנקי לא יעלה אף לצורך ברכה במקום האכילה. בית הלל, לעומתם, מבינים שלפעמים יש פער מסוים בין שאיפותיו של האדם למה שהוא נוהג בפועל.
כל אדם החי בעולם המעשה חש לא אחת במין סתירה פנימית. הוא שואף להתגדל בתורה ולגדל את ילדיו לתורה, אך בפועל מוצא עצמו משקיע את זמנו בלרדוף אחר הכסף. ישנם העלולים מכוחה של סתירה זו לזנוח את העולם הרוחני שלהם כמעט לחלוטין. לדידם, זה הכול או כלום. מדברי בית הלל למדנו שזה אפשרי.
גם בתוך עולם של חומר שנותן את אותותיו, אין מקום לייאוש מלצמוח ולגדול בעולמנו הרוחני, בעבודת הבורא.
הכותב הינו ראש קהל בקהילת 'בית אברהם', קריית יערים
