על הפסוק וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת (שמות כח’ ב’), כתב בספר ‘פנים יפות’ כי הכבוד בבגדי הקודש מתייחס לכתונת ולמעיל, בעוד שהתפארת בבגדי הקודש מתייחסת לחושן, אפוד וציץ. והדברים טעונים הסבר.
המלבי”ם מסביר את ההבדל בין כבוד לתפארת כך: “יכובד האדם גם במעלה טבעית, אבל לא יתפאר רק במעלה בחירית (מעלה שאינה טבעית ורק נרכשה על ידי הבחירה), – ועל כן *יכבדו* את הזקנים *ויפארו* את החכמים”.
המשמעות של מעלה טבעית היא שהיא מתבקשת, והיא חייבת להיות קיימת. כלומר, היא בסיסית והכרחית. הביטוי שלה בבגדי הקודש הוא במעיל ובכתונת – שהם לבוש גמור – לבוש הוא דבר הכרחי שלא יתכן בלעדיו, והוא מבטא כבוד. אדם ללא לבוש הוא אדם ללא כבוד. “מאני מכבדותיה”, בלשון חז”ל.
לעומת זאת, המשמעות של מעלה שבאה בכוח הבחירה של האדם, היא אינה קיימת אצלו באופן טבעי. מה שאומר שהיא לא בהכרח קיימת. הביטוי שלה בבגדי הקודש הוא בחושן באפוד ובציץ שהם אינם לבוש גמור, אלא יותר כקישוט שאינו הכרחי. קישוט מבוטא כתפארת. האדם מתפאר בתכשיטיו וקישוטיו.
ניתן לדמות את הכבוד והתפארת לחייל לבוש מדים ועטור בעיטורי גבורה. מדי החייל, הם בסיסיים, הכרחיים, טבעיים ומתבקשים – עליהם מונח כבודו של החייל. לעומת זאת, עיטורי הגבורה, אלו שבאו במאבק, במאמץ ובהקרבה – עליהם תפארתו.
דוגמה נוספת לדבר מצינו במגילת אסתר: “בהראותו את עושר *כבוד* מלכותו ואת יקר *תפארת* גדולתו”. אחשוורוש *התכבד* בעושרו ו*התפאר* בגדולתו. עושר למלך הוא טבעי, בסיסי והכרחי – לכל מלך. אחשוורוש התכבד בכך. בשונה מכך, גדולתו של אחשוורוש הייתה מיוחדת ואישית לו – היא הייתה עצומה, הרבה מעבר למלך רגיל. בגדולתו שלו – התפאר אחשוורוש.
כיהודים חרדים עלינו לחדד את המובן מאליו: מה שאמור להיות טבעי, ברור ומוחלט מעבר לכל ספק, מה שממנו לא נזוע, מה שמוגדר הבסיס – ללא זה איננו מכובדים.
ומהבסיס הטבעי נשאף להתקדם למקום שיביא אותנו להתפארות.
על ישראל תפארתו.
ולוואי ונזכה!
הכותב הינו ר”מ בישיבת משמר התורה
