“בארץ ישראל קם היהודי”, פותחת מגילת העצמאות. לא לא, זה שקר גס, או טעות חמורה אם נלמד זכות. העם היהודי לא קם בארץ ישראל אלא במדבריות סיני, ללא טריטוריה וריבונות, ללא גבולות ברי קיימא, המנון או דגל. מה שהפך קבוצת עבדים משוחררים לעם הוא החזון המשותף, ההתחייבות הקולקטיבית, הייעוד הלאומי של קיום והפצת דבר ה’ בעולם, וכבר ניסח זאת בחדות ריה”ל: אין אומתנו אומה אלא בתורותיה.
למה כל כך חשוב להדגיש את זה? כי אנחנו מתקרבים לחג השבועות שהוא היום הגדול הזה שהפך אותנו לכל מה שאנחנו, שהגדיר אותנו כעם ושאלת “מאי אהנו לן רבנן” נשאלת באופן חריף מאי פעם. לא מדובר רק על ה’אנשכנו-כחמור’ניק’עס שהם לא צריכים סיבה טובה בשביל כל זה. אני מדבר על אחרים, יראים ואוהבי תורה שעומדים נבוכים בבחינת “לדידהו קרו ולדידהו תנו” אל מול הקורבנות האדירים של התקופה הזו, קורבנות אדם, דם ונפש.
מספר מילים, לא על ערכה הרוחני של לימוד התורה, אלא דווקא על הערך המטריאליסטי, ההיסטורי, האמפירי, שניתן לצפייה ולהבנה גם ללא מאמינים שבינינו.
הישרדות העם היהודי היא פלא היסטורי בכל מובן, נס שאינו ניתן להסבר, כמעט.
העם היהודי סבל מרורות, אבל שרד בכל מקום שהמשיכו לספר את הסיפור שלו. אין שום דרך לספר את הסיפור של העם היהודי בלי לימוד תורה, במקום שלמדו תורה, במקום שצמחו תלמידי חכמים שידעו לספר את הסיפור, המלא הגדול הכביר הזה, היה המשך. במקום שהפסיקו להתעסק באינטנסיביות בסיפור, נגמר העם, הוכחד, נעלם.
כך היה בעבר, בבבל ויוון וספרד וגרמניה, כך גם היום, באמריקה, עם 75 אחוזי התבוללות, זה יכול להיות גם כאן, גם אצלנו. יש כמה פרויקטים לאומיים: האחד הוא הקמה ושמירה על מדינת היהודים ועל היהודים שגרים בה, במיקרו, כעת. השני הוא שמירה על העם היהודי, כולו, גם לעתיד, גם אם חס וחלילה מדינת היהודים תפסיק לעשות את תפקידה המופלא.
היהדות היא לא רק תפילין ושבת, הם אומרים לי, היא גם ערכים יהודיים. ברור אני אומר להם, אבל הערכים הללו יהודיים כי הם מופיעים בספר. זה מה שהופך אותם לסיפור יהודי.
אצלנו ביום כיפור, אמר לי חבר, קיבוצניק, עושים סעודה גדולה. זה מצער, אמרתי לו, מאוד, אבל הילדים שלך יודעים לפחות שיום כיפור היום, וזה עדיף על מצב שהם לא היו יודעים את הפרט הזה.
במקום שאין עיסוק בסיפור היהודי באהבה או אפילו בכעס נגמרים היהודים, ומכיוון שכך, לומדי התורה מעניקים לעם היהודי את הקיום הממשי שלו, הדמוגרפי, לא רק הדתי או הרוחני.
וכך כתב נסיך השמאל הסופר עמוס עוז: וכך, כשנסת על נפשך מטבח ומפוגרום מבית בוער ומבית כנסת עולה באש נטלת איתך את הילדים ואת הספרים, ספר תורה ביד אחת וילדים ביד אחרת. *פרט זה בהיסטוריה החברתית שלנו הוא לטעמנו העובדה החשובה ביותר בתולדות הישרדותם של היהודים…* גם הלא־מאמינים כמונו נשארים יהודים בזכות הקריאה… אם קיימת שלשלת מילים המחברת אותנו אל אברהם, היא עשויה ממילים כתובות. עודנו כרוכים במילה הכתובה, והמילה הכתובה כורכת אותנו עם אבותינו, אנחנו האתאיסטים של הספר. סוף ציטוט.
פרט מעניין הוא העובדה שאותו ר’ יוסף שניסח באופן חד כל כך את טענת האפיקורס – “מה אהנו לי רבנן לדידהו קרו ולדידהו תנו”, הוא זה שחגג בחג השבועות עם עגלה משולשת, והגדיר “אלמלא ההוא יומא כמה יוסף איכא בשוקא”.
בין אם אתה אדם של דף היומי או של שיעור בעיון, שניים מקרא או שיעור תורני בפודקאסט; חג השבועות מתקרב ואיתו זמן החגיגה הגדולה שלנו, התורה הזו שמגדירה את מי שאנחנו, והמשפחה והקהילה שלנו והעם המיוחד הזה שלנו, בין המיליארדים האחרים. אנחנו נזכרים שבכל פעם שאנחנו פותחים את הספר, אנחנו שותפים בשימור, בביסוס ובהמשכיות שלו, של כולו.
ואלמלא ההוא יומא, כמה יוסף איכא בשוקא.
הכותב הינו ראש קהל בשכונת טלביה, מרצה ואיש חינוך
