אחת הדרכים הבסיסיות לכל אדם להיות יותר מדויק ומשמעותי בעולם היא חשיפה לביקורת. יותר מכך, בהתחקות אחר מנהיגים גדולים מסתבר שאחת התכונות העומדות בבסיס המנהיגות היא היכולת לתת ולקבל ביקורת.
אז מדוע רובנו שונאים ביקורת, ובעיקר לא צומחים ממנה? ביקורת נתפסת על ידינו לא מעט פעמים כדבר רע שמקשה עלינו את החיים. מסתבר שהכל ענין של זמן וכוונה.
פתגם מעניין מספר "היום יום" בשם רבי שלום דובער שניאורסון עוזר לי בשאלה הזו: "אהוב את הביקורת, כי היא תעמידך על הגובה האמיתי".
כשאני בוחן את הפתגם הזה, אני מבין שהוא לא עוסק ביכולת לקבל ביקורת. לכאורה לקבל ביקורת זה דבר פשוט: כשמישהו מבקר אותך, לכאורה אתה לא צריך לאהוב ביקורת בשביל להקשיב לו ולברור מתוכה את המשך ההתנהלות שלך.
אני חושב שהמילה "אהוב" מכוונת למקום של לבקש ביקורת. לבקש משוב. כשאתה אוהב משהו, אתה מבקש אותו ולא רק מתאפק כמו ילד טוב מלזרוק משהו על המבקר מתוך עצבים.
אהבת ביקורת לא דורשת רק איפוק ושליטה עצמית, לא רק בגרות נפשית, אלא היא תקרה אך ורק אם יתבססו אצל האדם חוויות של התפתחות, למידה וצמיחה שבאו מביקורת.
למשל, אם בעל עסק ירד מהאגו ויעסוק רק במטרה הגדולה שלו שהיא להרוויח עוד כסף, יזהה באומץ שיש פלח שוק שהוא לא מצליח להגיע אליו, ישלח מיוזמתו טלפנים שיערכו סקר ומשוב ויגלה מה הן נקודות התורפה שלו, איפה הוא חלש, אז יצליח להרחיב את המכירות, להרוויח עוד כסף ולחגוג את ההצלחה. זה יהיה הרגע שבו אהבת הביקורת תתבסס אצלו.
ולכן, ביקורת יעילה פועלת רק מתי שהמבוקר אוהב לקבל אותה, מבקש אותה, מחכה לה וצבר כבר חוויות של שחרור ובנייה כתוצאה של ביקורת.
מחקרים מראים פעם אחר פעם ששיחות הערכה של עובדים (פרקטיקה ניהולית מוכרת) לא משפרות מוטיבציה של עובדים אלא להיפך. כי העובדים באים ממקום של לקבל ביקורת ולא מאהבת ביקורת. גם רוב המעסיקים בדרגים האלו לא אוהבים ביקורת אלא ״חיים״ איתה. האמת היא שניתן לעשות שיחות מעצימות, אך רוב מוחלט מהמנהלים לא יודעים לעשות כאלה.
ועם ניקח את כל המחשבות האלו לחינוך:
מי שרוצה לגדל ילד גמיש ובריא חייב לספק לו חוויות צמיחה שנבנו מביקורת.
1. ההורה צריך לעשות הכל בשביל שהילד יתפתח מביקורת ויהנה מהצמיחה שלו שבאה בעקבותיה. אדם שמצליח לקשר בין הביקורת לבין ההצלחה, מצליח לעקור את הרתיעה שלו מביקורת.
2. כשנותנים ביקורת כדאי לשאול את הילד האם הוא מעוניין בה. ברוב המקרים אם אנחנו מנהלים תקשורת טובה, הילד בסוף ירצה לשמוע.
3. לתת ביקורת אוהבת שמבוססת על תחושת ביטחון. להקדים (הורים ומחנכים) לה ״אתה הכי חשוב לנו ולא נוותר עליך אף פעם״.
4. דוגמה אישית: לשאול מדי פעם את הילדים מה אנחנו, כהורים, יכולים לעשות יותר טוב עבורם.
5. לתת פרס על בקשת ביקורת. למשל מבצע: מי שמבקש ביקורת השבוע, מקבל פרס (קטן).
6. לא להעמיס ביקורת. רובנו מוציאים את הביקורת בעצבים וכמו ספגטי, מושכים אחד, וכל השאר יוצא איתו. תנשמו. ביקורת אחת בכל פעם. כוח הרצון מוגבל ולא מסוגל להתמודד עם כמה ביקורות בו זמנית.
7. הכי חשוב: לתת ביקורת שמטרתה לבנות ולא לשפוט. ביקורת שתתמקד במה צריך להיות בעתיד ולא בעבר. ביקורת מעצבנת כי הילד לומד עם הזמן שהוא רק ״חוטף״, לא מתפתח בסופו של תהליך, ומה שנשאר זה רק מעגל של השחתת הערך העצמי.
לכן, כשנותנים ביקורת, לא מדברים על אדם אלא על המטרה שאנחנו רוצים להשיג יחד ועדיין לא השגנו (למשל בית נקי, התארגנות נעימה לשבת) כשהשאלות תמיד יהיו: איך אנחנו מרגישים עם… האם אנחנו רוצים לשפר את המצב? האם יש לנו יחד את כוח לעשות את זה כרגע? מה אנחנו יכולים לעשות כדי שזה יקרה?
8. כשאני מבקש ביקורת, אני בשליטה. אני בתחושת ביטחון. אני בוחר את הזמן החזק שלי ואני יכול ללוות את הביקורת עד להתפתחות שלי בסוף, כולל קצירת ההצלחה.
9. אם אתם רוצים לחזק את אהבת הביקורת, ערכו שיחת רפלקציה (עיבוד) בתום התהליך. זה הדבר החשוב ביותר שבונה אהבה לביקורת.
בהצלחה!
