חז”ל קובעים כי הסיכון לגרום לחילול ה’ תלוי בשאלה מי אנחנו, מה מעמדנו וכיצד הזולת תופס אותנו. הנה דוגמה לכך: “אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו – חייב מיתה”.
תלמיד חכם צריך להיזהר ללבוש בגדים נקיים ומסודרים כדי להקפיד בכבוד התורה. אבל מה אם נמצא כתם בבגדו? האם אכן זהו חטא חמור כל־כך המחייב עונש חסר פרופורציות?
המאירי מבאר ש”רבב” הוא גם דימוי, המתייחס לתכונת אופי לקויה. אפילו כתם זעיר, שקשה עד בלתי־אפשרי להבחין בו כשלובשים בגד מבד גס, יבלוט מאוד על רקע בגד עדין ויקר. הנמשל ברור: מיהודים שומרי מצוות מצפים לעדינות ורגישות גדולות יותר, והם אינם יכולים להרשות לעצמם להיראות ולו עם פגם מזערי בלבד באופיים. בעיני הזולת הם מייצגים את התורה והיהדות, וכל פרט קטן באורחותיהם מעיד עליה כאלף עדים.
יש לי נטייה בעייתית להתייחס לאנשים באופן סמכותני מדי, ולבטא סבלנות מעטה לבעלי קליטה איטית. זכור לי במיוחד המקרה הבא, שהתרחש לפני שנים רבות. עבדתי אז עם קבוצה מגוונת של אנשים, שאחד מהם היה ממוצא אסייתי. במפגש קבוצתי נזפתי בו בחומרה על כך שלא מילא את משימתו כנדרש. לאחר מכן המנהל שלי זימן אותי לשיחה, העיר לי שישנם הבדלים בין התרבות שגדלתי בה כיהודי דתי לזו של העובד האסייתי, והבהיר עד כמה חשוב להיות רגיש לכבודם של העובדים ולהימנע מלהשפילם.
המקרה הזה לימד אותי לקח חשוב: לא רק שעליי להביא בחשבון הבדלים תרבותיים, אלא שפעלתי ממש בניגוד להלכה כאשר הבכתי את אותו עובד והלבנתי את פניו. התנהגותי זו גרמה לחילול ה’.
לעתים אי-ידיעת ההלכה, גורמת להתנהגות ‘מחמירה’, שנראית לכאורה כדקדוק ראוי, אך בפועל עשויה על רקע מסוים לגרום חילול ה’ נורא. רגישות זו צריכה להיות מנת חלקו של כל יהודי שבוחר לפעול בעולם המעשה בקרב מי שאינם מודעים לשיקוליו, וידיעה ברורה בהלכה תחסוך ממנו “חומרה הבאה לידי עבירה גמורה”.
יהודה היה אדם דתי שעבד איתי באותו בנק. הוא היה עובד בכיר למדי, ולכן נבחר להצטרף לוועדת עובדים שתכננה את אירוע הגיבוש השנתי של החברה. חברי הוועדה כבר בחרו מקום לאירוע והשקיעו עבודה בהרכבת התוכנית, כולל פעילויות לבניית צוותים. בשלב זה החל יהודה להתלונן על המקום שנבחר לאירוע, שכן המניין הקרוב ביותר לתפילת שחרית היה במרחק חצי שעה נסיעה משם.
שמעתי על כך מאחד מעמיתיי החילונים, שהיה גם הוא חבר באותה ועדה. הוא סיפר לי שיהודה מערים קשיים מפני שאינו רוצה להיות מרוחק ממניין לתפילה, ותהה: “מה, הוא לא יכול להתפלל לבד?”…
לדעתי, יהודה פעל שלא כראוי כשעשה עניין גדול מסוגיית המניין, במקום להתגמש ולהתפלל ביחידות. הרי מי שנמצא במרחק כה גדול ממניין פטור ממילא מתפילה בציבור. אין חולק על חשיבותה של תפילה במניין, אבל בהתחשב בכך שיהודה חבר בוועדה שרוב משתתפיה אינם דתיים, ובהתחשב בכך שמקום המפגש כבר נקבע, הוא היה צריך לשתוק ולוותר, או לנסוע חצי שעה להתפלל במניין.
כעת מתכננים בחברה את האירוע השנתי הבא, אבל עמיתי החילוני עדיין מזכיר לי את אירועי השנה שעברה.
אנשים אינם חושבים קדימה כדי לבחון את ההשפעה שתהיה למעשיהם. “החלק החמישי” של השולחן ערוך – זה שאינו כתוב – דורש מאיתנו להשתמש בשכל ישר, שהוא נחוץ במיוחד כאשר באים במגע עם העולם החילוני.
למדנו: אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד, אי-ידיעת ההלכה בהסתמך על האפשרות להחמיר, עלולה להביא תקלות חמורות.
