כולנו מכירים שתי צורות בכי מובהקות: בכיו של תינוק ובכיו של מבוגר. אצל התינוק, הבכי הוא שפה ראשונית להבעת צרכים, בעוד אצל המבוגר הוא ביטוי לרגשות ולכאב פנימי. פער זה מעלה שאלה מרתקת בספרות הפסיכולוגית: האם הבכי החברתי של המבוגר הוא התפתחות טבעית של בכי התינוק, או שמא אלו שתי תופעות שונות שרק מראיהן החיצוני דומה?
שאלה זו מובילה לדילמת הביצה והתרנגולת – האם התינוק בוכה כי אמו מפרשת את בכיו כביטוי רגשי, או שמא החברה מגיבה ברחמים לבכי המבוגר מפני שהוא מחקה את חולשתו של התינוק?
הגמרא במסכת סנהדרין (קד:) מאירה זווית נוספת בסוגיית הבכי: “ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא. אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותו הלילה ליל תשעה באב היה, אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם בכיתם בכיה של חנם – ואני אקבע לכם בכיה לדורות. דבר אחר: בלילה – שכל הבוכה בלילה השומע קולו בוכה כנגדו. מעשה באשה אחת שכנתו של רבן גמליאל שמת בנה, והיתה בוכה עליו בלילה, שמע רבן גמליאל קולה ובכה כנגדה, עד שנשרו ריסי עיניו. למחר הכירו בו תלמידיו והוציאוה משכונתו”.
הגמרא מציגה כאן בכי שבא לצורך חברתי, כמו בכי־החינם של בני ישראל במדבר, שבא כדי למרוד בקב”ה ועונשו היה סיבה אמיתית לבכי. בדרך זו של בכי המביא לבכי, מביאה הגמרא את תגובתו של רבן גמליאל לבכי שכנתו, שברגישותו לסביבה בכה עמה אף מבלי לדעת את סיבת צערה.
אולם קיים סוג נוסף של בכי, שאינו מוכר בספרות המחקרית – בכי שמטרתו היא עצם הבכייה. החתם סופר מאיר זאת בפירושו לבכיו של יוסף בעת התגלותו לאחיו. הוא מביא את המדרש: “כשם שלא פייס יוסף את אחיו אלא בבכיה כך הקדוש ברוך הוא אינו גואל את ישראל אלא בבכיה שנאמר בבכי יבואו ובתחנונים אובילם”.
החתם סופר מעמיק בהבנת משמעות הבכי דרך הפסוק בזכריה “צום הרביעי… יהיה לששון ולשמחה”. הוא מסביר שעצם היכולת לבכות ולהתפלל על אירועים שקרו לפני מאות שנים מעידה על קשר עמוק ואהבה שלא כבתה. הבכי עצמו הופך לביטוי של קרבה וחיבה בין הקב”ה לעמו.
כך גם בסיפור יוסף – אחיו לא האמינו בכנות כוונותיו עד שפרץ בבכי. הבכי שימש כעדות לאמיתות רגשותיו. בדומה לכך, עם ישראל מכיר באהבת ה’ אליו דווקא דרך יכולתו לבכות על הקשר הזה.
זהו אותו בכי עמוק ומטהר – בכייה של רחל על בניה, בכי הצומות, ובכיו של יוסף בהתגלותו לאחיו – בכי שאינו מבקש דבר, אלא מבטא את עומק הקשר והאהבה.
