את הרה”ג ר’ דוד סלומון קשה עד בלתי אפשרי לתפוס לשיחה. האיש הזה שמאחורי “אחוות תורה”, עסוק מבוקר עד ליל בהרבצת תורה ובהרחבת גבולותיה. התלווינו אליו בנסיעה בין הסניפים של “אחוות תורה”. זוהי חלק משגרת יומו, להיטלטל בדרכים ברחבי הארץ ולסייר בכמה שיותר סניפים של “אחוות תורה”, רשת הכוללים לעמלים לפרנסתם הגדולה בעולם.
בתחילת דרכה של “אחוות תורה”, הרב סלומון מונה ע”י מורו ורבו הגאון רבי דוד לייבל שליט”א, להוביל את הרעיון ואת החזון של “אחוות תורה” ולהוציא אותו מהכוח אל הפועל. הרב סלומון אינו שוקט לרגע על שמריו, הוא שם כל הזמן, עם יד על הדופק, מרגיש את השטח ויודע לומר בכל רגע נתון מה לומדים בסניף ההוא בביתר עילית, מתי יש סיום בחיפה, מיהו הרב שיופיע מחר לשיעור מיוחד בפתח תקווה, היכן צריך לפצל סניפים והיכן כדאי קצת ‘לעבות’.
הרב סלומון יוצא כמעט מדי יום, בבוקר או בערב, לסיור ארצי. בדרך כלל הוא מופיע, משוחח בלימוד עם הלומדים או נותן שיעור על הנושא הנלמד. “כדי שהעסק יעבוד כמו שצריך”, מסביר לנו הרב סלומון, “אתה חייב ‘לנשום’ את זה כל הזמן. אני בקשר עם ראשי הכוללים ועם הרבה מן הלומדים ובדרך כלל אחרי כל ביקור אני יושב לשיחת עדכון עם מנהל הארגון הרב משה בינדר.
“כל שבוע דורש מיני-היערכות מחודשת: צריך לארגן סיום פה ומסיבת חנוכה שם, צריך לברר מדוע בסניף פלוני נחלשה קצת ההשתתפות של הלומדים, בסניף אחר אוחזים בעיצומו של נושא עיוני קשה בהלכות שחיטה, וכדאי לדאוג לשיעור בהיר ומקיף בנושא, במקביל, הרב לייבל לוחץ מדוע לא נפתח עדיין הסניף הנוסף במודיעין עילית, הרי אנשים ביקשו ואיך אפשר לסרב?”.
איך התחיל כל העניין הזה של “אחוות תורה”, אני שואל את הרב סלומון.
“אספר לך דברים כהווייתם”, אומר הגר”ד סלומון. “בוקר אחד, לפני כשש שנים, סדר א’ בישיבה, בעודי עסוק בלימוד עם הבחורים, ניגש אלי בחור ואומר לי שראש הישיבה מחפש אותי בדחיפות. ניסיתי לנחש מה הבהלה הגדולה, בדרך כלל הרב לייבל אינו מהנוהגים ‘לקרוא’ שיבואו אליו, בטח לא באמצע סדרי הישיבה. לא ידעתי מה לחשוב, קרה משהו? שאלתי את הבחור המודיע. לא היה לו מושג. הוא שוב אמר שהרב מחפש אותי דחוף. תרחישים דמיוניים החלו עולים במוחי, סרתי לחדרו של הרב, אני פותח את הדלת ורואה את הרב נסער כפי שלא ראיתיו מימי.
“מיד כשנכנסתי לחדרו הוא אמר לי: ‘תקשיב, חייבים לעשות פה משהו, זה לא פשוט מה שקורה פה!’ מה קורה? לא הבנתי. קרה משהו בישיבה שאיני יודע עליו? ואז הרב לייבל סיפר לי שהוא פגש אחד מתלמידיו לשעבר אחרי שנים שלא התראו. לאחר שהתעניין בשלומו ובעיסוקו ובמצבו הכלכלי והמשפחתי וכו’, הרב לייבל שאל אותו ‘ומה אתה לומד?’
“זה השלב בו הרב לייבל מתאר כיצד תלמידו משכבר הימים השפיל עיניו וענה במבוכה ‘שאלה קשה’. מה הפירוש שאלה קשה, שאל הרב לייבל, כמה אתה לומד ביום? שעתיים? שלוש? מה הקושי בשאלה? ותלמידו, עדיין מושפל מבט, השיב בלחש: ‘הרב, לא שלוש שעות, לא שעתיים, וגם לא שעה. לא דף היומי ולא שום דבר…’
“הרב לייבל שתק ואז התלמיד הוסיף: ‘הרב, זו בעיה, בעיה גדולה. אין לי שייכות לכלום, אני מנותק! דף היומי לא מדבר אלי, אני מרגיש שהלימוד הישיבתי מדבר אלי יותר, אבל גם כולל ערב לא מתאים לי ולא נוח, אני הרי איש עובד ולא אמצא את מקומי בין האברכים שם. הרב, כבר השלמתי עם המציאות, ככה אני נראה…”.
“אני בטוח שהוא לא היחיד”, אמר הגר”ד לייבל באותה פגישה לגר”ד סלומון, “מסתמא יש עוד מאות ואולי אלפים כמוהו, בלי ספק, זה נורא ואיום שמי שיוצא לעבוד מתנתק ככה מהלימוד, וזה לא רק הלימוד, זה משפיע על כל אורחות החיים… אני רוצה שתאתר אותם ותפתח להם כולל, בלי שהיות, תתחילו מיד. שיבואו ללמוד יחד בסיום יום העבודה, לימוד ישיבתי בעיון, לפחות שעתיים ביום”.
הרב סלומון ממשיך לספר את שלבי ההקמה של אחוות תורה: “פתחנו קבוצה, והתחלנו ללמוד מדי ערב, ממש לימוד עיוני, ישיבתי, ואז החלה השמועה להתפשט כאש בשדה קוצים… שמעו וביקשו להצטרף, כל מי שקצת מכיר את הנושא התלהב מהרעיון. התחלתי לקבל טלפונים מאנשים שדרשו לפתוח מסגרות כאלו במקום מגוריהם, ומאז ועד היום זה לא נגמר, ולא הולך להיגמר. אחת לשבועיים בממוצע נפתח סניף חדש, אין ריכוז חרדי שאין בו כולל אחוות תורה.
“הקבוצה שלי היא הוותיקה מבין הקבוצות”, מסכם הרב סלומון, “אנחנו כבר שש שנים מתאספים מדי ערב ולומדים בעיון, הספקנו בס”ד לסיים כמה מסכתות וגם היקפנו כמה וכמה נושאים בש”ס, ותבין, זה לא פשוט למי שהיה רגיל עד עכשיו לבא הביתה בסיום יום העבודה ולהיות עם המשפחה, במקום זה הוא בא, בדרך כלל עייף, ולפתע מקבל כוחות מחודשים ובא ללמוד, לימוד שלא על מנת לקבל פרס! זוהי הקרבה לא קטנה מצידו וגם מצד המשפחה, אבל הסיפוק, הסיפוק שיש לכולם זה משהו עצום…”.
הרב סלומון, מדוע צריכים את אחוות תורה, הרי אפשר לקבץ כמה יהודים טובים ולשבת ללמוד?
“בשמחה רבה, אדרבה, כמה שיותר אנשים עובדים שיתחילו ללמוד בעיון שעתיים ביום זהו דבר מבורך”, אמור הרב סלומון. “הבעיה היא שעד שקמה אחוות תורה, זה לא קרה כל כך… ולשאלתך מה צריכים את אחוות תורה, אז ככה: אחוות תורה דואגת למקום, ראש כולל (מקבל משכורת) אנחנו גם דואגים לכל המעטפת מסביב, אירועים, סיומים, מסיבות חנוכה, לפעמים איזה ‘ליל שישי’ לטובת הלומדים, שולחים מגידי שיעורים לשיעורים מיוחדים, ועוד המון פתרונות גשמיים ורוחניים לעמלים לפרנסתם”.
ומה עם עזרה ללומדים באופן פרטני?
“באופן עקרוני זהו חלק מתפקידו של ראש הכולל שבכל סניף. מלבד הרבצת תורה, חשוב לנו גם שיהיה ער לצרכים של הלומדים, לדוגמה: לפני שלושה שבועות עסקנו בעזרה להכניס את בנו של אחד הלומדים לחיידר מכובד בירושלים, שהגיע להירשם אחרי המועד. האב התעורר לנושא רק אחרי שראש הכולל התעניין לאיזה חיידר הולך הבן… אבל היה לנו ‘קלף מנצח’ להכניס אותו לחיידר, האב הוא מלומדי אחוות תורה, זה כבר ליגה אחרת…”
הלומדים מקבלים מלגה?
“תשלום? ללומדים?”, מזדעק הרב סלומון, “מה זה, ישיבת בין הזמנים? מדובר באנשים איכותיים שבאים ללמוד בשביל ללמוד ולא לשום דבר אחר. כידוע לך, הרב לייבל מחזיק גם רשת כוללים של כ-150 אברכים כ”י, והוא תמיד אומר שבכוללי האברכים הלימוד אינו בשביל הכסף, והמלגה נועדה לאפשר את הקיום של האברך שמקדיש עצמו לתורה.
“שונים הדברים בקרב אנשים עובדים שהקיום שלהם לא יבא ממלגה כזו או אחרת. אז ברגע שאתה נותן להם כסף בעד לימוד, הורדת את כל הערך של הלימוד. האמת, אני גם לא מאמין שהלומדים יסכימו לקחת כסף. ההיפך, המכוון הוא שהם ישתתפו בעלויות של הארגון, כדי לחבר אותם יותר. נכון שראשי הכוללים מקבלים אצלנו מלגה, אבל אל תשכח שראש כולל, מעבר ללימוד התורה והרבצתה, צריך גם לארגן ולדאוג לתפקוד הסניף שלו מכל הבחינות, ולא תמיד זה קל”.
לסיום, לאן פניכם מועדות? מה הם היעדים של הארגון?
“ראשית, להתרחב כמה שיותר. ב”ה אנחנו עומדים כיום על למעלה מאלפיים לומדים, כשקצב ההתרחבות רק עולה. השאיפה היא שכל חודש יצטרפו עוד מאה לומדים לאחוות תורה, וכמובן אנחנו שואפים להעמיק את החיבור של הלומדים לאחוות תורה, אם בהשקעה נוספת בתכנים, בפיתוח הארגון מבחינה קהילתית, יותר עזרה הדדית, לקחת את הכוח הגדול שיש לציבור האיכותי הזה ולנצל אותו לטובת כולם, והעיקר, אסור לנו לשכוח שבסופו של דבר התפקיד שלנו זה להגדיל תורה ולהאדירה”.
