לפני שנים רבות, בחורה ממשפחה ליטאית באה בברית האירוסין עם בחור חסידי. משפחת הכלה הגיעה לשמחת ה’ווארט’ בבית האדמו”ר ממודז’יץ זצ”ל בחששות גדולים, שכן המנטליות הליטאית שונה מאוד מעולם החסידות. האדמו”ר, שהכיר היטב את החתן, פתח בדברי שבח והפתיע את כולם כשאמר שהשבח הגדול ביותר לחתן הוא היותו “בעל מנגן”!
כשראה את תדהמת המשפחה, האדמו”ר הידוע בפיקחותו הסביר: “בטח אתם מתפלאים שזה השבח הגדול שיש לי להגיד על החתן, אבל האמת שהוא גם למדן גדול, וירא שמים ומדקדק בהלכה. אך את כל זה הוא חייב לעשות מצד היותו יהודי וזה לא חידוש. להיות ‘בעל מנגן’ הוא לא חייב, ולכן זו המעלה הגדולה שלו”.
הניגון איננו רק דרך קול המתווסף למילים. הניגון היהודי מלווה בפנימיות רבה, לעיתים משנה את משמעות המילים עצמן. כפי שאמר ה’דברי ישראל’ ממודז’יץ זי”ע: “העולם אומרים שהיכל הנגינה הוא סמוך להיכל התשובה, ואני אומר לא כי היכל הנגינה הוא הוא היכל התשובה”. הנגינה יכולה לשנות תפיסה פנימית ועמוקה מאוד.
לפני מספר שבועות, צפיתי בקבוצת וואטסאפ של אנשים חשובים. מישהו כתב הערה לחברו, ושאר חברי הקבוצה הגיבו באי-נוחות. כששולח ההודעה ראה את המהומה שנוצרה, הוא שלח את אותן מילים בהודעה מוקלטת. שינוי המנגינה שינה לחלוטין את תוכן ההודעה, וכולם הבינו שטעו בפירושה הראשוני.
בדורנו, כשהמקלדת היא כלי בסיסי למבוגרים וצעירים, חשוב לזכור ולהזכיר את כוח הדיבור, חשיבות הפה, ומרכזיות המנגינה בהעברת מסרים. דיבור נכון יכול לא רק ליצור חיבורים אנושיים טובים יותר, אלא גם לשנות מקצה לקצה את הבנת הדברים.
הרש”ר הירש מבאר זאת להפליא בפירושו לפרשתנו (דברים ה, כה): “את קול־דבריכם, את קול־דברי וגו’. דומה שיש הבדל בין השומע “דברים” לבין השומע “קול דברים”. הראשון שומע רק את הדברים שנאמרו, ואילו האחרון מתחשב גם בקול, בנעימה שהדברים נאמרו בה, הוה אומר, ברוח הבאה לידי ביטוי בנעימת הדברים. שמיעת קול דברים מצויה עוד רק פעם אחת, לעיל א, לד: “וישמע ה’ את קול־דבריכם”, וגם שם החטא לא היה בעצם דברי העם אלא בעיקר בנעימה שהדברים נאמרו בה; היא ביטאה את כל חוסר האמונה ואת כל הכעס של המסתפקים בה’ והמתייאשים ממנו. ואילו כאן נעימת דבריהם ביטאה את הרוח הפועמת בלבם, החדורה הכרת גדולת ה’ והמשוכנעת בוודאות מהתגלותו האישית.
“רוח זו היתה גלויה וידועה לה’ עוד יותר מאשר למשה וה’ נתן לה את דעתו, ומשום כך אמרו: היטיבו כל אשר דברו. הם נתכוונו לטובה בכל דבריהם, ועל כן: מי יתן וגו’. רצון ה’ הוא שרוחנו הטובה תתמיד וישענו התלוי בכך יימשך לעולם; אולם הוא מביע את הרצון הזה כ”משאלה”, ועל ידי כך אישר ללב האדם את האצילות הא-להית של החירות, ומעשינו הטובים ואושרנו נמסרו לידינו”.
המנגינה היא יותר מסתם צליל. היא מבטאת את הרוח הפנימית, את הכוונה, ואת עומק המשמעות שמאחורי המילים. בעידן הדיגיטלי, חשוב במיוחד לזכור את כוחה של המנגינה ואת חשיבות הדיבור הישיר. כפי שלימדונו חכמינו, לא רק המילים חשובות, אלא גם הדרך שבה הן נאמרות.
