הורים יקרים,
“אף אחד לא הסביר לי שביום שישי אני אחזור שלוש פעמים לסופר כי אשתי הטרייה מתלבטת איזו עוגה להכין, והמתכון מתגלה לה בשלבים” – צחק איתי אברך צעיר כשניסה להסביר את המשבר שחווה בחודשים הראשונים אחרי חתונתו. אבל מאחורי הצחוק הסתתר כאב אמיתי. “בישיבה ידעתי בדיוק מה לעשות בכל רגע. פתאום אני צריך להחליט לבד על הכל – מתי ללמוד, איך לנהל את הכסף, איך לבנות זוגיות. אף אחד לא הכין אותי לזה”.
זה לא סיפור יחיד. עד היום פגשתי עשרות רבות של צעירים שמתמודדים עם אותו משבר. הנה למשל יוסי, שהיה מהמצוינים בישיבה. שבועיים אחרי החתונה הוא מצא את עצמו יושב מול ערימה של חשבונות, מנסה להבין איך מתנהלים מול הבנק. “בישיבה למדתי את כל השיטות בסוגיית ריבית”, הוא אמר בחיוך מריר, “אבל אף אחד לא לימד אותי מה זה ריבית פריים”.
או קחו את מוישי ושיינדי, זוג צעיר שהתחתן לפני חצי שנה. שניהם מצוינים, שניהם ממשפחות נהדרות. אבל אחרי שלושה חודשים הם כבר היו בחובות. “חשבנו שאם נחיה בצניעות יהיה בסדר”, סיפרה שיינדי, “אבל לא היה לנו מושג כמה עולה לנהל בית. כל חודש היינו בהלם מחדש מההוצאות”.
הבעיה היא שבישיבות שלנו יש תוכנית מפורטת ללימוד כל סוגיה בש”ס, אבל אין שום תכנית סדורה להכנה לחיים. זה כמו לשלוח טייס לטוס אחרי שלמד רק תיאוריה. בטח, הוא יודע הכל על עקרונות התעופה – אבל הוא מעולם לא ישב בתא הטייס.
כשאני מעלה את הנושא הזה, תמיד יש מי שאומר: “אבל זה יפגע ברוחניות של הבחורים!” באמת? האם ידיעה איך לנהל תקציב ביתי תפגע ביראת שמיים? האם הבנה בסיסית של תקשורת זוגית תחליש את הקשר לתורה? והאמת היא שבישיבות מובילות בשקט בשקט כבר שנים מתקיימות תכניות מן הסוג הזה, אך לא מספיק רחב, לא מספיק מעמיק, ולא מספיק מקצועי ומותאם לצורך היום.
אבל למי שחושב שזה כן יפגע ברוחניות, זה לגמרי להיפך – דווקא חוסר ההכנה הוא שפוגע ברוחניות. כי כשזוג צעיר שקוע בחובות ובמריבות, קשה מאוד להתרכז בלימוד. כשאברך טרוד בדאגות פרנסה בסיסיות, הראש שלו לא פנוי לעיון בסוגיה. דירה נאה מרחיבה דעתו של אדם, והיפוכה מוביל להיפך שלוות הנפש.
אז מה הפתרון? אני לא מציע מהפכה. אני מציע שינוי קטן: להקדיש זמן מסודר, אולי בחודשים האחרונים לפני החתונה או בשנת הלימודים האחרונה, להכנה מעשית לחיים. קצת כלכלת בית, קצת תקשורת זוגית, קצת ניהול זמן. לא במקום הלימוד – בנוסף לו. אפשר גם ימים מרוכזים בבין הזמנים. אבל חובה!
כי המטרה של הישיבה כמוסד חינוכי היא לא רק ללמד תורה – היא להכין את הבחורים לחיים של תורה. וחיים של תורה דורשים גם יכולת מעשית לנהל בית יהודי על כל המיומנויות הנדרשות מכך.
אז אולי הגיע הזמן שנפסיק לומר שהמעבר מהישיבה לחיי נישואין הוא חלק. אולי הגיע הזמן שניתן לבחורים שלנו לא רק את הכלים הרוחניים, אלא גם את הכלים המעשיים להצליח בחיים.
כי בסופו של יום, כשהישיבה נגמרת, החיים האמיתיים רק מתחילים.
ומה תפקידנו כהורים?
אולי בכלל אנחנו אחראים על בניית המיומנויות האלו – כמובן! כמו שאנו מחוייבים ללמד את בנינו תורה ושאר חיובים. ואם לנו אין פנאי – מישהו צריך להשלים את הפער. לעשות הכל כדי לסמן V על עוד ועוד מיומנויות הנדרשות לזוגיות, לניהול בית, להורות, ולתעסוקה סבירה. תחשבו על כל האתגרים שאתם מתמודדים מולם, ותמצאו מי שילמד את ילדיכם, הבנים והבנות, את הדרכים להתמודד, להאמין ולעשות.
במוסדות שאינם חרדים כבר יש תוכניות של ״מכינה לחיים״, שיוצאות מנקודת הנחה שלהורים אין כיום זמן, ידע, ופניות נפשית לעבוד בשיטתיות על מיומנויות אלו. אם גם אתם נמצאים במצב הזה בחרו מוסדות חינוכיים שיודעים להשלים את הפער הזה, כי זה באחריותנו!
בהצלחה!
שניאור
