אחרי מתן תורה יש פרשה קצרה שעניינה איסור עשיית אלוהי כסף וזהב וציווי על הקרבה במזבח. בין השאר נאמר שם: מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ, בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ. וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי וגו’.
לכאורה היה על הפסוק לומר ‘בכל המקום אשר *תזכיר* את שמי’. יחד עם ציווי ההקרבה על המזבח, מתבקש להבטיח שהיכן שהאדם יקריב ויזכיר את שם ה’ – הקב”ה יבוא ויתן ברכתו. אך הפסוק אומר ‘בכל המקום אשר אזכיר’, ומכך נובע קושי כפול. ראשית, לא התפרש איך בדיוק השם מזכיר את שמו, ובנוסף, לא ברור איך זה קשור לבניית המזבח.
על פניו מוכרחים אנו לומר כי המזבח והקרבת הקורבנות הם בעצמם הזכרת השם, אך יהיה עלינו להסביר מדוע זה נחשב כביכול ה’ מזכיר את עצמו, בשעה שהאדם הוא שבונה את המזבח והוא זה שמקריב.
אם נתבונן בפתיחת הפרשה, נמצא שהכותרת שלה היא האיסור לעשות אלוהי כסף ואלוהי זהב. איך זה קשור לציווי על המזבח? התשובה פשוטה. אחר שראו בני ישראל שה’ נגלה אליהם מן השמים והוא אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף, התורה מדגישה שאין עבודת ה’ כשאר עבודת אלילים. אין עובדים אותו באלוהי כסף וזהב אלא במזבח.
אלא שכאן עלינו להקשות, מדוע הקרבת קורבנות במזבח אינן בכלל מחשבת ההגשמה? מה בין טעות עובדי האלילים, הסבורים שניתן לתת מתנות לאלים, לבין הקרבת הקורבנות לה’. התשובה לכך היא שהקורבן של בני ישראל הוא באמת אינו מתן לה’. הקרבן הוא מעשה של התבטלות. ונפש כי תקריב – מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב את נפשו. זו תנועת הנפש של מקריב הקורבן. הוא רואה הדם נזרק למזבח וחושב על מסירת נפשו לה’ (עיין בדברי הרמב”ן ריש ויקרא, שהאריך בכך).
כעת נוכל לשוב ולהבין את הפסוק ‘בכל המקום אשר אזכיר את שמי’. הזכרת שם ה’ פירושה שכבודו מתגלה בעולם. בעיקרון, עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו אחד. הסיבה ששם ה’ אינו מופיע כיום בעולם היא משום שהמציאות מסתירה אותו. האדם בגאוותו דוחק את רגלי השכינה. הוא בונה מגדלים שראשם מגיע לשמים כדי לעשות לעצמו שם, ואינו מותיר מקום לשם ה’.
אם כן, אין לך מקום ששמו של ה’ מופיע בו יותר משעה שהאדם מקריב קרבן. במעשה ההקרבה, האדם נותן מקום לשכינה להופיע. הוא נסוג לרגע מהקיום שלו שממלא את כל ההוויה, וממילא שם ה’ יכול להופיע. זוהי אפוא כוונת הכתוב. על האדם לבנות מזבח אדמה ולהקריב עליו, וממילא ה’ מזכיר את שמו ומגיע להשפיע מברכתו.
בעיקרון, הבריאה כולה מכריזה את שם ה’. “השמים מספרים כבוד א-ל ומעשי ידיו מגיד הרקיע”. עצם קיומה של המציאות מעיד על בוראה. אולם כאשר האדם תופס את הבריאה כרכושו הפרטי, כאשר הוא מייחס את הכוח וההצלחה לעצמו – מתעמעם שם ה’ בעולם. לעומת זאת, כאשר האדם מבטל את עצמו ומכיר במקור השפע, כאשר הוא מפנה מקום לשכינה ומקבל עול מלכות שמים, אז מופיעה מאליה הכרזת שם ה’ בעולם, ואיתה מתגלה ברכת ה’ וטובו.
