תניא ר’ אליעזר אומר כשם שאין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו, דכתיב ‘ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים’ – משלכם, כך אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו, דכתיב ‘חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים’ – משלך” (סוכה כז:).
ר’ אליעזר מדגיש את ההשוואה בין ד’ מינים לסוכה. כשם שד’ מינים צריכים להיות בבעלות מלאה של האדם, כך גם סוכתו.
השיטה הטעונה בירור היא דעת חכמים. הם מודים לדרשת ר’ אליעזר אך מחלקים בין ‘שאולה’ ל’גזולה’: “וחכמים אומרים אע”פ שאמרו אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון בלולבו של חבירו אבל יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו דכתיב ‘כל האזרח בישראל ישבו בסוכות’ – מלמד שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת. ורבנן, האי לך מאי דרשי ביה? מיבעי ליה למעוטי גזולה, אבל שאולה כתיב כל האזרח”.
אם חכמים היו חולקים על הדרישה הכוללת לבעלות על הסוכה, ניחא. אולם גם הם מודים שסוכה גזולה פסולה מן הדרשה “תעשה לך – משלך” וגם הם מודים לדמיון העקרוני לד’ מינים. מה אם כן המובן של “כל ישראל ראויים לשבת בסוכה אחת”, ואיך בגלל זה מוכשרת סוכה שאולה על אף הדרישה לבעלות.
במבט כולל על מערכת החגים נוכל להציב את פסח לעומת סוכות כשתי קומות באחדות עם ישראל.
בפסח נכנס העם לברית. קורבן הפסח הוא קורבן גירות, עד כדי כך שהיה לחז”ל הוה אמינא (מכילתא בא, טו) שכל גר שהתגייר יהיה חייב להביא מיד קרבן פסח. את הפסח עושים “כל עדת ישראל”. כל יחיד ויחיד מצטרף לברית הכללית של העם ובכך נהיה חלק מהעם.
מצידו השני של מעגל הרגלים ניצב חג הסוכות ובו אנו נדרשים ללמוד לחיות יחד כל שבטי ישראל בסוכה אחת. זוהי קומתה השנייה של האחדות. אם חג הפסח משקף את רגע התהוות האומה סביב הברית עם ה’, הרי שחג הסוכות מבטא את יכולתה של האומה לעמוד באחדות ולחיות בשותפות בבית אחד.
אלו הם שני שלבים שונים. כשיצאו ממצרים היו ישראל י”ב שבטים נפרדים, הם אמנם באו יחד בברית ה’, אך רק לאחר כניסתם לארץ וכינון המלוכה הם זכו לאחדות מלאה גם ברובד הארצי והגשמי. במילים אחרות, לא די בכך שכולם עובדים את ה’ ומקיימים את אותן מצוות. דרושה גם אחדות מעשית שמאפשרת חיים משותפים בלי פילוגים ומחלוקות.
מכאן נבין את החילוק בין מצוות סוכה למצוות ד’ מינים. שתי המצוות נקשרו לאחדות, אך חילוק דק וחשוב יש ביניהן.
כידוע, חז”ל אמרו שהמינים השונים משקפים אחדות בין חלקי העם (ויק”ר ל, יב), אבל בסופו של דבר לקיחת ד’ מינים היא עבודה שהאדם עובד לפני ה’. בכך נותרת האחדות בתחום החיים הרוחניים. כלומר בנטילת לולב אנחנו אמנם מכירים בכך שצירוף כל חלקי העם הוא תנאי יסודי בעבודת ה’, אך אחדות זו יכולה להישאר רק ברובד התורה והמצוות. היא עלולה להסתיים בכך שכולנו נתפלל לאותו כיוון, מבלי שהיא יורדת לרובד החיים הארציים המשותפים.
מצוות סוכה עוסקת באחדות במובן מקיף יותר. הסוכה היא המצווה “הגשמית” ביותר. האדם נדרש לחיות את החיים הרגילים – רק בדירת עראי. עליו לאכול, לישון, לטייל ולעשות שם את כל מה שהוא עשה ביומיום. ודווקא שם – במקום הטבעי והיומיומי – הוא נדרש לתת מקום גם לחברו.
זוהי הדרישה שחכמים שומעים בפסוק “כל האזרח בישראל ישבו בסוכות”. לאמור, יש דין מיוחד במצוות סוכה שהיא תתקיים בצורה כזו שכל ישראל יכולים לשבת בסוכה אחת. לפיכך מכשירים חכמים סוכה שאולה, למרות שגם הם מודים שיש דין “לכם” בסוכה, משום שממהותה של מצוות הסוכה היא שהאדם יארח את חברו בה וכולם ישבו יחד באחדות ובאחווה.
