בעידן המודרני קיימת תחושה מוטעית אצל אנשים מסוימים, הרואים עצמם כנאורים, כי מצוות כיבוד הורים עלולה להרחיק בין ההורים לילדים, וכי אין מקום עוד למצווה זו, חלילה. אך זוהי טעות חמורה.
סיפר לי ידיד שבתקופת הקורונה הוא ניסה לשנות את יחסי הסמכות בביתו, למשל על ידי ישיבה עם הילדים באמצע שולחן השבת במקום בראשו. אולם, לאחר זמן מה, הוא הבין כי החלטות אלו היו תחילתו של תהליך איבוד הסמכות ההורית שלו.
מאידך, סיפר לי תושב רחוב המ”ג בירושלים שהיה לוקח את הילדים שלו ליד החלון ומראה להם את אאמו”ר הגה”צ שליט”א, מנהל רוחני דישיבת קול תורה, אשר על אף עיסוקיו הרבים, הקפיד להגיע מדי יום לבית האבות נווה שמחה כדי להוציא את אמו הישישה שאיננה מזהה אותו לסיבוב על כסא הגלגלים שלה ברחובות העיר, כך במשך כמעט עשר שנים.
ההורה הוא הדמות הקרובה והמשפיעה ביותר על הילד, לא רק מבחינה ביולוגית. כאשר אנו מחנכים את ילדינו ומלמדים אותם גבולות, אנו מאפשרים להם לחיות חיים נכונים ומאוזנים בתחומים רבים. לעומת זאת, כאשר אנו מרשים לילד לעשות ככל העולה על רוחו, אנו מרחיקים ממנו את מושג הגבול.
כיבוד הורים אינו עניין של ויתור או קיום טקסים בעלמא, אלא דרך לחנך את הילד להבין שיש היררכיה וגבולות בעולם. כך אנו מקנים לילדינו כלים חיוניים להצלחה בכל תחומי החיים ובקיום התורה כולה. אם נתייחס לילדינו כאל חברים ונוותר על דרישת הכבוד כלפי ההורים, עלולים הגבולות להיטשטש יתר על המידה ועלול להביא אפילו לכדי חילול שבת.
הרש”ר הירש כותב (קדושים יט ג) כך: “ההורים נתמנו להיות מבשרי רצון ה’; ורק לצורך זה ניתנה סמכות לרצונם. מטבע הדברים, גם רצון ההורים מתבטל מפני רצון ה’. השבת ננקטה כאן כדוגמה לכל התורה כולה; שהרי היא המקור והבסיס של כל הייעוד היהודי; אף היא אות עולם להשלטת רצון ה’ על כל מעשינו בתחום הטבע והחברה.
“כאשר ילד יהודי רואה את הוריו שומרים את השבת, ילמד גם הוא מדוגמת ההורים לשית את עולמו לרגלי ה’; והשמיעה בקול ההורים מביאה לידי שמיעה בקול ה’. כיבוד אב ואם הוא “שבת” חיה לבנים – והשבת היא בבחינת “אב ואם” לכולם. שניהם מחנכים את היהודי לה’ לא היחידים בלבד יקיימו את שני היסודות של תרבות ישראל; אלא כיבוד אב ואם ושבת יטביעו את חותמם על כל האופי הלאומי היהודי. בזכותם ה’ יהיה לאלהינו; בהם מתגלה כל כניעתנו לה’. הם הם שני העמודים של קדושת החיים בישראל; וכל עוד שני אלה עומדים על כנם, יש יסוד לעצם יחסנו לה’ – וה’ אומר: אני ה’ אלהיכם. אף הניסיון מלמדנו, כי בנפול אחד משני עמודים אלה גם חברו מט לנפול”. עכ”ל.
אכן, דרושה מחשבה כיצד ליישם זאת בימינו, אולם חלילה לחשוב שמצווה כה יסודית וחשובה זו עלולה לפגוע בקשר עם ילדינו. ההפך הוא הנכון: ככל שנדע לשמר את הגבולות הראויים, כך נזכה ליהנות מפירותיהם.
