בפרשת השבוע התפרש דין שחוטי חוץ. אם ישראל מעוניינים לאכול בקר וצאן, עליהם להביאם למשכן ולהקריבם אצל המזבח. בסמיכות, התפרש האיסור לאכול דם, והתבאר טעמו: “כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר”. כלומר יש קשר ישיר בין המצוות. בגלל שהדם צריך להיות מוקרב על המזבח, לכן גם אין לאוכלו. כמובן שהדבר צריך ביאור.
לאמיתו של דבר, בדין שחוטי חוץ עצמו יש ביטוי מיוחד שמתייחס לעניין הדם: “דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ”. על פניו טעם האיסור של שחוטי חוץ הוא כדי שלא יזבחו לשעירים אשר הם זונים אחריהם, כלשון הפסוק, אך המילים ‘דם שפך’ – שהן הכינוי למעשה הרציחה בבני נח: “שופך דם האדם באדם דמו יישפך” – מלמדות שיש טעם נוסף למצווה. שפיכות דם. הקשר בין שני הטעמים גם הוא צריך כמובן ביאור.
עבודת הקורבן בעיקרה היא זריקת הדם. עניין הקורבן הוא הקרבת החִיות לה’, והדם הוא הנפש. לכן, משעת הזריקה – הקורבן כשר, גם אם לא הוקרבו האֵמורים. נקודה זו היא השורש הן לאיסור אכילת דם והן לדין שחוטי חוץ. העיקרון הוא שהחיים הם קדושים, הם אינם מסורים ליד האדם. הם שייכים לה’ לבדו. הוא נותן אותם והוא לוקח אותם. באופן עקרוני היה אסור לאכול בעלי חיים, וכך היה קודם המבול. אך גם לאחר שהותרה אכילת בשר בעקבות השחתת האנושות בזמן נח, לא הותרה אכילת הדם. את הדם, המסמל את עצם החיים, יש להשאיר לה’.
מכאן נובע דין שחוטי חוץ. מרגע שיש משכן ויש אפשרות להקריב לה’, נאסר על ישראל לאכול בקר וצאן בלי לזרוק את הדם על המזבח. אף הטעם שהתפרש: ‘ולא יזבחו עוד לשעירים’, שייך לעיקרון שייכות החיים לה’. הרי כל עניינה של עבודה זרה הוא להשפיע על הכוחות הפועלים בעולם דרך הקרבת קורבנות. כך שהזובח לשעירים מפקיע את קדושת החיים ומשתמש בה לשם השגת צרכיו והגשמת מטרותיו. כנגד זה באה התורה ומלמדת שהחיים שייכים לה’ ואין לבני האדם זכות לסחור בהם וליהנות מהם. מי שעושה כך, כמוהו כשופך דמים. “דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ”.
מכאן גם נובע איסור לאכול דם, “וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם”. הקב”ה מסר את חיי בעלי החיים לידינו כדי שנמסור אותם חזרה לה’ ונכפר על חיינו שלנו. אם משום שחיי הקורבן מזכירים לנו את חיינו, ואנו מתעוררים על ידם להבנה שכל חיותנו שייכת לה’, ואם משום שיש בהקרבה מסירה כללית של החיים לה’.
ישנה בפרשה מצוות נוספת, מצוות כיסוי הדם, המתפרשת בסמיכות לשתי המצוות הקודמות וניצבת אף היא על אותם היסודות. מי שאוכל חיה ועוף, שאין אפשרות להקריב את דמם על המזבח, ניצב בפני בעיה. היות שהחיים קדושים והדם המסמל את החיות אינו נתון לאדם, נשאלת השאלה מה יעשה מי שאוכל בעלי חיים שאין אפשרות למסור את דמם לה’. כיסוי הדם הוא המענה לבעיה זו.
המתבונן יראה זאת בלשונם הנפלאה של הכתובים: “וְאִישׁ… אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל, וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר, כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא, וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא”. הלשון ‘ושפך את דמו’ מתקשרת להתייחסות לשוחט בחוץ כשופך דמים. האמירה הטמונה כאן היא שבכל אכילה של בעלי חיים, גם אלו שאינם קרבים על המזבח, יש משום שפיכת דם, ולכן שופך דם חיה ועוף צריך לכסות את הדם בעפר, כעין קבורה. הוא אינו יכול להתעלם מהחיים שניגרים על הארץ משום שכל חיים הם קדושים ושייכים לגבוה.
בשורה של דינים בפרשתנו מבהירה התורה שהחיים שייכים לה’, ואסור לאדם ליטול אפילו את חיותם של בעלי החיים מבלי להתייחס לכך
בפרשת השבוע התפרש דין שחוטי חוץ. אם ישראל מעוניינים לאכול בקר וצאן, עליהם להביאם למשכן ולהקריבם אצל המזבח. בסמיכות, התפרש האיסור לאכול דם, והתבאר טעמו: “כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר”. כלומר יש קשר ישיר בין המצוות. בגלל שהדם צריך להיות מוקרב על המזבח, לכן גם אין לאוכלו. כמובן שהדבר צריך ביאור.
לאמיתו של דבר, בדין שחוטי חוץ עצמו יש ביטוי מיוחד שמתייחס לעניין הדם: “דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ”. על פניו טעם האיסור של שחוטי חוץ הוא כדי שלא יזבחו לשעירים אשר הם זונים אחריהם, כלשון הפסוק, אך המילים ‘דם שפך’ – שהן הכינוי למעשה הרציחה בבני נח: “שופך דם האדם באדם דמו יישפך” – מלמדות שיש טעם נוסף למצווה. שפיכות דם. הקשר בין שני הטעמים גם הוא צריך כמובן ביאור.
עבודת הקורבן בעיקרה היא זריקת הדם. עניין הקורבן הוא הקרבת החִיות לה’, והדם הוא הנפש. לכן, משעת הזריקה – הקורבן כשר, גם אם לא הוקרבו האֵמורים. נקודה זו היא השורש הן לאיסור אכילת דם והן לדין שחוטי חוץ. העיקרון הוא שהחיים הם קדושים, הם אינם מסורים ליד האדם. הם שייכים לה’ לבדו. הוא נותן אותם והוא לוקח אותם. באופן עקרוני היה אסור לאכול בעלי חיים, וכך היה קודם המבול. אך גם לאחר שהותרה אכילת בשר בעקבות השחתת האנושות בזמן נח, לא הותרה אכילת הדם. את הדם, המסמל את עצם החיים, יש להשאיר לה’.
מכאן נובע דין שחוטי חוץ. מרגע שיש משכן ויש אפשרות להקריב לה’, נאסר על ישראל לאכול בקר וצאן בלי לזרוק את הדם על המזבח. אף הטעם שהתפרש: ‘ולא יזבחו עוד לשעירים’, שייך לעיקרון שייכות החיים לה’. הרי כל עניינה של עבודה זרה הוא להשפיע על הכוחות הפועלים בעולם דרך הקרבת קורבנות. כך שהזובח לשעירים מפקיע את קדושת החיים ומשתמש בה לשם השגת צרכיו והגשמת מטרותיו. כנגד זה באה התורה ומלמדת שהחיים שייכים לה’ ואין לבני האדם זכות לסחור בהם וליהנות מהם. מי שעושה כך, כמוהו כשופך דמים. “דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ”.
מכאן גם נובע איסור לאכול דם, “וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם”. הקב”ה מסר את חיי בעלי החיים לידינו כדי שנמסור אותם חזרה לה’ ונכפר על חיינו שלנו. אם משום שחיי הקורבן מזכירים לנו את חיינו, ואנו מתעוררים על ידם להבנה שכל חיותנו שייכת לה’, ואם משום שיש בהקרבה מסירה כללית של החיים לה’.
ישנה בפרשה מצוות נוספת, מצוות כיסוי הדם, המתפרשת בסמיכות לשתי המצוות הקודמות וניצבת אף היא על אותם היסודות. מי שאוכל חיה ועוף, שאין אפשרות להקריב את דמם על המזבח, ניצב בפני בעיה. היות שהחיים קדושים והדם המסמל את החיות אינו נתון לאדם, נשאלת השאלה מה יעשה מי שאוכל בעלי חיים שאין אפשרות למסור את דמם לה’. כיסוי הדם הוא המענה לבעיה זו.
המתבונן יראה זאת בלשונם הנפלאה של הכתובים: “וְאִישׁ… אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל, וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר, כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא, וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא”. הלשון ‘ושפך את דמו’ מתקשרת להתייחסות לשוחט בחוץ כשופך דמים. האמירה הטמונה כאן היא שבכל אכילה של בעלי חיים, גם אלו שאינם קרבים על המזבח, יש משום שפיכת דם, ולכן שופך דם חיה ועוף צריך לכסות את הדם בעפר, כעין קבורה. הוא אינו יכול להתעלם מהחיים שניגרים על הארץ משום שכל חיים הם קדושים ושייכים לגבוה.
