בגמרא אנו לומדים על כוחו וסמכותו של אב כלפי בתו, אך גם את מגבלותיו
התורה איפשרה לאב לקדש את בתו כשהיא קטנה, דין זה אמנם אינו נוהג כיום וכפי שהביאה הגמרא (מא) את דברי רב כי “אסור לאדם לקדש את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה”, אך עם זאת מעיון בכמה דינים הקשורים לנאמנות האב על קידושי בתו ניתן ללמוד על יחסי הורים וילדים. משנה שלמדנו בימים האחרונים (סד.) קובעת כי האב נאמן להגיד כי “קידש את בתו”, אך לנאמנות זו יש מספר סייגים.
ראשית, המשנה קובעת כי אחרי שהבת גדלה אין האב נאמן לומר כי הוא קידש אותה כשהיא הייתה קטנה. שנית, המשנה קובעת כי האב לא נאמן לספר כי הבת נשבתה לבין הגויים והוא פדה אותה וכך היא נאסרת לכהן. רב אשי מסביר את הדין הזה בכך שהנאמנות שיש לאב לגבי הסטטוס האישי של בתו היא נאמנות מיוחדת לסיפורי קידושין, אך לא לסיפורים אחרים, ובכללם סיפור שבי. שלישית, שיטת רב (בדף סג:) היא שלא ניתן להעניש את הבת על סמך עדות האב שהוא קידש את בתו, אלא נאמנותו מוגבלת לכך שהבת נאסרת על אחרים.
שלושת המגבלות הללו הן מגבלות הלכתיות שקשורות לגדרי החידוש שחידשה התורה בפסוק ‘את בתי נתתי לאיש הזה’, אבל ניתן ללמוד מהן משהו על יחסי הורים-ילדים, על הכח הגדול שיש להורים בעיצוב חיי הילדים מחד, ועל הגבולות של כח זה מאידך. ההורים שלנו עיצבו את חיינו וקבעו לנו הרבה דברים, וכך אנו עושים גם בנוגע לילדינו. במובנים עמוקים, ההורים קובעים לנו עם מי ומתי נינשא, וזו אולי ההחלטה שמעצבת יותר מכל את חיינו.
אך מן הצד השני, המשנה מלמדת אותנו כי משלב שאנו גדלים ואנו ברשות עצמנו, הרי שההורים לא יכולים לספר את הסיפור שלנו. אנחנו כהורים, כבר לא יכולים להטיח בילדינו המתבגרים ‘אתם כאלה וכאלה’. המשנה גם מלמדת כי למרות שיש לנו כח עצום על ילדינו, ואנחנו קובעים הרבה משתנים בחיים שלהם, הכח הזה מוגבל לעובדות יבשות כמו ‘קידשתיה וגירשתיה’, אך איננו יכולים לספר סיפורי עומק על ילדינו שהם נשבו שם והשתחררו משם.
ובסופו של דבר, יש לזכור שההוראות והמגבלות שאנחנו מטילים על ילדינו מחייבות את הילדים, אך לא מאפשרות לנו להעניש על פי אותן מגבלות. הן הכְוונה, לא קביעת מציאות.
