כוחם של חכמים: ממקל לגזר

בפרשתנו מבואר דינו של בן סורר ומורה. פסוקי הפרשה שמים את הדגש על כך שהבן הצעיר אינו שומע בקול הוריו: כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם. וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ. וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא (דברים כא יח-כ). לאמור: אי-השמיעה בקול הוריו המייסרים אותו, היא החותמת את דינו להיהרג. המסר הברור הוא שצעיר שאינו מקבל את סמכות ההורים, סופו שימרוד בכל סמכות באשר היא. ומשם קצרה הדרך לחיי הפקר אשר יסבו נזק רב לעצמו ולחברה כולה. כפי ששנו חכמים במשנתם: בן סורר ומורה נידון על שם סופו, ימות זכאי ואל ימות חייב (סנהדרין פ”ח מ”ה). המקור לכך טמון במילות ספר משלי: גַּם בְּמַעֲלָלָיו יִתְנַכֶּר נָעַר אִם זַךְ וְאִם יָשָׁר פָּעֳלוֹ (כ יא).

דומה שאין כמו סוגיה זו כדי להמחיש מה רבה הסמכות שהעניקה התורה לחכמים, לקבוע כיצד יש להחיל את דברי התורה בכל דור ודור. פער בלתי נתפס מצוי בין פרשה זו לצורת החינוך הנהוגה בדורנו, כפי שנפרט להלן.

כידוע, בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות. ולמה נכתב? לומר: דרוֹש וקבל שכר (סנהדרין עא ע”א), ולמרות זאת, יכולים אנו להסיק מפרשה זו לגבי אופי החינוך שנהג בימי קדם על פי התורה: האב והאם מציבים דרישה חד-משמעית מהבן ליישר קו עם חינוכם, והם מייסרים אותו בשוטים לשם כך. בספר משלי כתובים הדברים כהנחיה מפורשת: יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ (כט יז). הכוונה כמובן גם להכאה של ממש, כמאמר הכתוב: חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ (יג כד).

ממספר הלכות הנוגעות לחינוך תלמידים ניתן להבין שמצב דומה נהג בזמן חז”ל ואף לאחריהם. למשל, מדברי הרמב”ם: מכניסין את התינוקות להתלמד כבן שש כבן שבע… ומכה אותן המלמד להטיל עליהם אימה ואינו מכה אותם מכת אויב מכת אכזרי לפיכך לא יכה אותם בשוטים ולא במקלות אלא ברצועה קטנה (הל’ ת”ת ב ב). ההגבלה היא על גודל הרצועה כשמובן מאליו שיש להכות ולהטיל אימה. לא זו בלבד אלא שהאב או הרב שהכו את בנם או את תלמידם לצורך חינוך והקטן נהרג תחת ידיהם, פטורים מגלות (רמב”ם הל’ רוצח ה ו).

המנהג להכות מתואר גם בלשונות הראשונים בסוגיא בב”ק (פז ע”ב). הרמב”ן כתב: אין לך אדם שאינו מכה בנו ורודה את תלמידו); והרא”ש כתב: כדרך שמכין התינוקות ומושכין אותן באוזניהם.

אפילו הגרא”א דסלר זצ”ל כתב לפני שנים לא רבות (שנת תש”ט) דברים חריפים נגד אלו שמתנגדים להכאת תלמידים: אלה החוקרים החדישים בחפשם חדשות ולהרוס היסודות שידעום אפילו גויים, ואשר שורשם בתורת ה’ ובנביאים, המציאו המצאות שמביאות להפוך את כל השורשים… והנה סיפר לי בן דודי ר’ זיסל נ”י שראה באחד הספרים הק’ כי אם הבן שומע להוריו ראוי למצוא עלילה למען הכותו על כל פנים קצת… (מכתב מאליהו ח”ג עמ’ 360-362).

אך כפי שפתחנו, חכמי דורנו הלכו בדרך אחרת לגמרי. שוררת הסכמה מקצה לקצה שדרך החינוך הנכונה בימינו היא להימנע לחלוטין מהכאה, ושיש למשוך את התלמידים בפה רך ובאהבה. אפילו בן שפרק עול תורה ומצוות, הורו גדולי רבותינו לקבלו “בכבוד ובידידות” כלשון מרן הגרי”ג אדלשטיין זצ”ל.

כמובן, אין כוח ביד חכמים לעקור אות אחת מן התורה, אך הבנת גדולי ישראל היא שהמציאות עליה דיברה התורה השתנתה, ובהתאמה, ההלכה חלה עליה באופן שונה. בעומק תבונתם הבינו שאם נתמיד באותה שיטת חינוך, ונתעלם מן השינויים שחלו בנפש הבנים והתלמידים, לא יהיה בכך משום היצמדות לדבר ה’, להיפך, יהיה זה נגד רצון ה’. כאשר המציאות לובשת פנים חדשות, יש להחיל את דבר ה’ בה באופן המתאים, וזהו קיומה האמיתי של התורה.