כאשר התורה מספרת לנו על מסעותיו של עם ישראל במדבר, היא מתארת את האומה בלשון רבים (“וַיִּסעו… ויבואו… ויחנו”), אך בהגיעם אל הר סיני התורה משנה מהרגלה ועוברת להתייחסות מפתיעה בצורת יחיד: “וַיִחַן שם ישראל נגד ההר”. ומבאר רש”י “כאיש אחד, בלב אחד”, במטרה משותפת ובשאיפה אחת. משתמע מכך, שהאחדות הייתה תנאי הכרחי לקיומו של מעמד הר סיני. אירוע בעל השפעה אדירה כל-כך, יכול להתקיים רק מתוך אחדות מלאה.
לאחר מתן תורה, התורה שוב מתייחסת לעם ישראל בצורת רבים. ניתן להבין מכך שהאחדות המלאה היא רגע שיא אך לא טבעי בהתנהלות עם ישראל. האחדות אינה משתמרת כמצב טבעי וקבוע של העם. וכאן נשאלת השאלה האם “המצב הטבעי” של העם הוא בריבוי הפרטים או באחדות שלו.
‘אחדות’ נוצרה מן המילה אחד. כאשר אנשים רבים מסכימים על דבר-מה ופועלים ביחד, הם הופכים לגוף אחד ומלוכד. כל קבוצה מורכבת מיחידים הנבדלים האחד מן השני, וזהו סוד קסמה של הקבוצה.
היחיד רגיל בערכיו והרגליו והם אלה המעניקים לו נוחות, יציבות ובטחון, אך באותה מידה ההרגלים כובלים את האדם לאותה השגרה. לרוב, ניסיון לשנות הרגלים מסוימים מסתיים בכישלון כאשר הוא נבלע וחוזר חזרה אל המוכר והידוע. הקבוצה, לעומת זאת, מאפשרת את המפגש עם אחרים ובכך משחררת מאותם כבלים. מטרת הקבוצה היא לשמר את ערכי היחיד, אך יחד עם זאת לאפשר תנועה שלא הייתה מתאפשרת לולי המפגש הבין אישי.
מצוות תלמוד תורה היא על היחיד, אך היחיד מוגבל בכוחו. לכן אמרו חז”ל “או חברותא או מיתותא”. אנו, במסגרת “אחוות תורה”, מקדשים את ערך האחדות ולימוד התורה בצוותא כאיש אחד.
ללימוד בקבוצה יתרונות רבים. ראשית, לקבוצה יש כוח לחזק את הקביעות היומית. כמו כן, ככל שישקיע וילמד היחיד, הוא מוגבל לצורה ולסגנון הלימוד אליו התרגל. הלימוד בקבוצה, המורכבת מיחידים שונים עם מעלות וסגנונות שונים אלה מאלה, מאפשרת צמיחה של כל אחד ואחד.
לא זאת אף זאת: לקבוצה יש כוח לרומם את קומתו התורנית והרוחנית של האדם מעבר למה שהיה משיג בכוחות עצמו, ולכן מצווה עלינו ללמוד תורה ובייחוד אם לומדים בקבוצה מאוחדת ומגובשת כ”אחוות תורה”.
