כותרת: כאיש אחד בלב אחד?
משנה: מה שנדרש זו אחדות, לא אחידות. ניתן לחלוק, ניתן להתווכח, אבל אסור לקטלג ולהוציא מחוץ לתחום את מי שלא הולך בצבע המכנסיים שלי
מאז פרוץ המלחמה, אנו עדים שוב ושוב לקריאה לאחדות. אבות על קברי ילדיהם הקדושים זועקים “איה האחדות?”, וכולם רוצים אותה, אך בפועל, ככל שחולף הזמן, האחדות היא נחלתם של בודדים. הציבור בכללותו לא מייצר אחדות, ואדרבה, כל אחד ממשיך להצטדק בדרכו.
איני בא מעל במה חשובה זו לקרוא לאחדות עם אלו שאינם שומרי תורה ומצוות, על אף שיש מקום לזה בדרכים הנכונות. אך אם כולנו חכמים ויודעים לצטט את דברי חז”ל “כאיש אחד בלב אחד” כתנאי לקבלת התורה, כיצד אנחנו, המוגדרים בהגדרת שומרי תורה ומצוות, מתקשים לקבל את מי שאינו נוהג כמותנו בהנהגה, בהשקפה, בצבע כיפה ובדמויות הוראה?
ועל כולנה עולה העוול הנוראי הנעשה לבחורי חמד שבחרו שלא להמשיך ללמוד באותן ישיבות קונבנציונליות במגזרנו (כל אחד מסיבתו הוא). אנו בונים השקפה שמרחיקה אותנו מהם. אין זה המקום לחשבון נפש מעמיק עד כמה מציאות זו משבשת חיים, די לי בשיחת טלפון אחת של אם ששיתפה שלא קיבלו את בתה לסמינר מכובד, על אף שהיא ראויה, רק משום שאחיה לא לומד במוסדות הרצויים – היכן נעדרה מהם הוראת החכם “חנוך לנער על פי דרכו”?
האם אנו באמת באחדות כנה עם כלל הציבורים של שומרי תורה ומצוות, עד כדי כך שניתן לומר שאנו מוכנים לקבלת התורה? או שמא נסכים לקבל את התורה רק עם מי שיגיע עם חולצה בצבע ספציפי, שהרב שלו הוא אדם מסוג מסוים ושאביו לא עובד? אם על אחת מהשאלות הללו התשובה שלילית, מוטב לעשות חזרות גנרליות נוספות לקבלת התורה שלך.
רש”ר הירש, בתחילת ספר במדבר (פרק א, פסוק א), מציג את היסוד הבא: “החומש הרביעי חוזר עתה אל המציאות הלאומית, והרי הוא מראה לנו את ישראל כמות שהוא; הוא מציג לפנינו את האומה הממשית – ביחסה אל חזון ייעודה, כפי שצויר בחומש השלישי. בתחילת הספר מונים את האומה כ”עדה”, המאוחדת על ידי ייעודה המשותף; ומונים באומה את כל חבריה העצמאיים, אחד אחד. כך תחדור ההכרה אל לב נציגי הציבור, שהכלל איננו רעיון גרידא, אלא הוא קיים רק בכלליות הממשית של כל חבריו; וכך יכיר גם כל יחיד, שהוא חבר חשוב של הכלל, המצטרף עמו למנין; והתפקיד המוטל על כולם זקוק לנאמנותו של כל יחיד ולמסירותו לייעוד המשותף”.
ייתכן שהבלבול מתחיל כשחושבים שיש צורך באחידות, אך האמת היא שמה שנדרש זו אחדות, לא אחידות. ניתן לחלוק, ניתן להתווכח, אבל אסור לקטלג ולהוציא מחוץ לתחום את מי שלא הולך בצבע המכנסיים שלי.
הגיע הזמן, שנייה לפני שהמשיח לוחץ על הידית, שנתאחד כאיש אחד בלב אחד, כדי שהריקוד עם מלך המשיח יהיה של כלל היהודים. כי אחרת, הוא פשוט לא יבוא.
