מאת

ראש כולל, ראש ישיבה מייסד וראש ישיבת 'המתיבתא - תורה ודעת', נשיא ומייסד של ״אחוות תורה״

שיתוף

יצחק וישמעאל

יצחק וישמעאל מייצגים שתי דרכים בהפצת האמונה בעולם. האחד בדרך של הכנעה ושפלות והאחר בדרך כוחנית ואלימה, כל אחד בהתאם למה שצרבה בו אמו

שיתוף

“וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק”. רש”י פירש על פי מדרש חכמים: ‘מצחק’ – רציחה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אמנם, כפי שהביא הרמב”ן, רבי שמעון בן אלעזר מיאן לקבל שישמעאל היה חוטא: “אני אומר חס ושלום שיהיה בביתו של אותו צדיק ההוא כך… אלא אין צחוק האמור כאן אלא לענין ירושה שכשנולד אבינו יצחק לאברהם אבינו היו הכל שמחין ואומרין נולד בן לאברהם נוחל את העולם ונוטל שני חלקים והיה ישמעאל מצחק בדעתו ואומר אל תהי שוטים אני בכור ואני נוטל שני חלקים”.

את העובדה שישמעאל ערער על ירושתו של יצחק למד רבי שמעון בן אלעזר מתגובתה המיידית של שרה: “וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק”. מכאן שבצחוק היא ראתה פקפוק בבכורתו של יצחק.

האם היה יסוד למחשבתו של ישמעאל לרשת עם יצחק?

מצד אחד ברור לנו שיצחק הוא ממשיכו של אברהם, אך מן הפסוקים ניכר שגם לישמעאל נועד תפקיד בהפצת האמונה שגילה אברהם. עוד כשאברהם מתבשר על הולדת יצחק הוא מגיב: “לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ”, וה’ נענה: “וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל”. לידתו וגדילתו של ישמעאל מלווים בשמירה מיוחדת מאת ה’. מלאך אלוקים מתגלה להגר בבָרחה מפני שרי והוא מבטיח לה גדולות ונצורות בנוגע לבנה, ואף מעניק לו את שמו: “ישמעאל”. וגם לאחר הגירוש של ישמעאל כנער הוא זוכה להצלה ניסית, וה’ מתגלה להגר בזכות שמיעת קולו שלו, ומרגיע אותה בהבטחה *כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ”. אין זה סביר שכל כך הרבה התגלויות והבטחות אלוקיות נכרכו בשמו, כשמדובר ברשע גמור, ומכאן בין השאר נובעת עמדת ר”ש בן אלעזר שהחשש של שרה מישמעאל לא היה מדרכו הרעה אלא מפני שרצה לרשת את אברהם כמפיץ דרך האמונה, כשהוא עצמו נאמן לגמרי לדרך הצדקה והמשפט שלימדו אברהם אביו.

יש סברה להניח שישמעאל החזיק בדרכו הטובה גם בהמשך חייו. הוא נזכר בתורה יחד עם יצחק כששניהם יחד קוברים את אברהם, ומותו מתואר בתורה בלשון “ויגוע” – האמורה רק לגבי צדיקים (אף לדעת הסוברים שעבר על ג’ עבירות חמורות, סופו שעשה תשובה ולכן נאמר עליו ויגוע, כמבואר בגמ’ ב”ב טז ב, אך לדעת רשב”א שהוא הלך מעיקרא בדרך אברהם, יש להוכיח מכאן שנותר בצדקתו עד סוף ימיו).

ואכן אברהם הגן על בן האמה גם לאחר ששרה מבקשת לגרשו. הוא הסכים לעשות זאת רק בשל דברי ה’. אף הקב”ה לא ציווהו על הגירוש אלא מפני ששרה תבעה זאת, כמו שנאמר “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ”. אם ישמעאל היה רע, אברהם היה מגרשו מיוזמתו, ואם הוא לא היה עושה – הקב”ה היה מצווהו לעשות זאת גם בלי ששרה הייתה מעלה את התביעה הזו.

נראה אפוא שהסכמת הקב”ה לשילוחו של ישמעאל היא רק מפני שכך שרה תבעה, ופירוש הדבר הוא זה: מעיקרא נועד לישמעאל תפקיד משותף עם יצחק, אך במצב הדברים שבו שרה מסרבת לשיתוף פעולה בין ישמעאל ליצחק, נגוזה האפשרות לצמיחה משותפת של שניהם ובמצב זה יצחק עדיף, *כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע*. אך באותה נשימה ה’ מתייחס לישמעאל ואומר: “וְגַם אֶת בֶּן הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ כִּי זַרְעֲךָ הוּא”, כלומר עדיין נותר לישמעאל חלק בייעוד של הפצת האמונה. אולם מעתה ואילך הם לא יפעלו יחד.

כשנתבונן נראה שדרכי הפצת האמונה בין יצחק לישמעאל שונות הן זו מזו, והן מתאימות להפליא לכור מחצבתם של השניים. יצחק הוא בנה של שרה, אישה שכל חייה מסובלים בייסורים קשים. פעמיים נלקחה על ידי מלכים כשבעלה אומר ‘אחותי היא’ (בחטא, לדעת הרמב”ן). היא איננה זוכה לפרי בטן עד גיל תשעים שנה, וגם כשהיא כבר מוסרת את שפחתה לאברהם כדי להיבנות ממנה, השפחה מורדת בה (ותקל גבירתה) וחושבת לרשת את חלקה כאשת אברהם. אפילו לאחר הולדת יצחק, ליצני הדור מלעיגים עליה שהיא התעברה מאבימלך, ולבסוף היא מסיימת את חייה מתוך מחשבה שבנה, משוש ליבה, נעקד על גבי המזבח. עם ישראל, שיוצא מבנה יצחק, ממשיך את הפצת האמונה מתוך סבל וייסורים, מכוח מה שנטעה בנו אמנו שרה, והוא לעולם אינו פונה לכוח ואלימות משום שהוא יודע סבל מה הוא. ואמונתו היא בעלת אופי של הכנעה, ואין בה שום מקום לכוחנות.

לעומת זאת הגר מכוונת כל חייה אל השגת החופש. מעמדת השפחה היא מנסה לרשת את עמדת הגבירה ולהשתחרר מהעבדות. בהמשך, כשהיא מגורשת מבית אדוניה, היא נאלצת לדור במדבר ומסגלת שם יחד עם בנה, חיי פרא (ויהי רובה קשת). קורותיה נטעו לעד בלב צאצאיה את דרישת החופש, עד כדי פראות ושבירת כל גבול. בנה ישמעאל מתברך “והוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ”, הוא אינו יכול לשאת שום שעבוד, גם לא של חברת בני אדם. צאצאיו ממשיכים את דרכו, וגם כשהם מפיצים את בשורת האמונה בא־ל אחד, הם עושים זאת בכוח ובפראות.

הנה כי כן, גם לדעת רבי שמעון בן אלעזר, שישמעאל לא היה רשע, מכל מקום צאצאיו איבדו את דרך הצדקה והמשפט בפנייתם אל הכוחנות והפראות. דווקא יצחק, שהפנים את ייסורי אמו ויודע מה הוא סבל, לעולם אינו פונה להפיץ את האמונה בצורה כוחנית ואלימה, ובכך הופך לצאצא היחיד של אברהם שמעביר באופן נכון את דרך האמונה.

למאמרים נוספים של

למאמרים אחרונים

דילוג לתוכן