בפרשתנו אנו מוצאים את עניין פרשת המועדות ובתוכו את עניין ספירת העומר. האור החיים הקדוש ועוד רבים אחרים מבארים את עניין הספירה המהווה הכנה לקבלת התורה, ומדמים זאת לכלה הנכנסת לחופה שצריכה להיטהר ולספור שבעה ימים ורק אז יכולה להיכנס לחופה. כך גם אנו, בכדי שנוכל לקבל את התורה, עלינו לספור שבעה שבועות, להיטהר ולהכין את עצמנו, ורק לאחר מכן נוכל לקבל את התורה כראוי.
לפי זה יש להבין, מדוע נקבעו דווקא ימים אלו, האמורים להיות ימים של שמחה והכנה ליום הגדול יום מתן תורה, לימי אבלות ועצב? מה המשמעות של פטירת תלמידי רבי עקיבא שנקבעו כימי אבלות לדורות, מה שלא מצאנו בהרבה מקרים אחרים?
וביותר יש להבין, הכיצד דבר זה תורם להכנה שלנו למתן תורה? הרי יסוד גדול בעבודת השם הוא השמחה, “עבדו את ה’ בשמחה”, ואם כן מדוע לקבוע דווקא את ימי הספירה לימים של אבלות?
אם נתבונן קצת בסיפור של רבי עקיבא ותלמידיו, יש בו דבר מפעים: בכל יום נפטרו לו מאות תלמידים, כל מפעל חייו יורד לטמיון מול עיניו. 24,000 תלמידים שהיו יקרים לו כבנים, כולם נפטרים תוך זמן קצר.
כל אדם אחר היה נכנס לדיכאון או אפילו יורד מדעתו מרוב עצבות, אך לא רבי עקיבא! הוא קם בכוחות מחודשים, ממשיך לחפש עוד תלמידים ללמד, וכך מחמשת התלמידים שנותרו הוא זכה להעמיד שוב את התורה על תילה.
רבי עקיבא, מהאסון הגדול שאירע לו, משדר לנו את סוד ההצלחה בחיים. אסור אף פעם להתייאש, לא משנה מה קרה, צריך תמיד לקום ולנסות שוב.
אותו רבי עקיבא אף הצליח לנחם את חבריו כאשר ראו שועל מהלך בקודש הקדשים. הוא הצליח לראות דווקא את הנחמה והתקווה לימים טובים יותר.
לכן קבעו לנו חז”ל דווקא בימים אלו של ההכנה לקבלת התורה להיזכר בסיפור הזה של רבי עקיבא ותלמידיו. גם אם הדרך רצופה בקשיים וניסיונות, צריך תמיד להסתכל קדימה ולא להתייאש. גם אם נופלים מדי פעם, חייבים לקום ולנסות שוב.
כך זוכים לקבל את התורה!
יהי רצון שנזכה להפנים את המסר הזה שלימד אותנו רבי עקיבא, ולנצל את ימי הספירה להכנה אמיתית לקראת מתן תורה.
הכותב הינו ראש קהילת ‘היכל התפילה’ רמב”ש ג’
