אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה וגו’ וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה.
פרשה זו מעלה כמה תמיהות. מדוע כתבה התורה את מצוות מילה באמצע דיני טומאת לידה, מפני מה לידת נקבה מטמאת פי שניים מלידת זכר ומה הטעם שמשך הזמן של דם טוהר (33 בזכר ו-66 בנקבה) תלוי במשך הזמן של דם טומאה (7 בזכר ו-14 בנקבה)?
יש שביארו את טעם הטומאות היוצאות מן הגוף שמצינו בפרשתנו, טומאת נידה, זבה, שכבת זרע וכו’, משום היעדר חיים. כלומר הטומאה היא מקצת מיתה, שהרי אבי אבות הטומאה הוא מת, ודם הנידות וכן שכבת זרע משקפים פירוק ואובדן של מה שהיה אמור לשפוע כחיים.
אמנם טומאת לידה עומדת כנגד הבנה זו. היא איננה מיעוט חיים אלא היא יצירת החיים מאין כמותה. מה עוד שאפילו בלידה יבשתא, בלי דם, טמאה היא, והרי הוקשה טומאת הלידה לטומאת נידה – “כימי נדת דוותה תטמא” – משמע אפוא שיש קשר בין הטומאות. וכשם שבטומאת לידה אין הטעם משום מיעוט החיים, כך יש לנו לומר לגבי דם נידותה. עוד יש להזכיר ששכבת זרע מטמאת אפילו בזיווג שמביא חיים.
לכן נראה שעיקר טעם הטומאה בכל הטומאות היוצאות מן הגוף הוא משום הבושה הכרוכה באיברי התשמיש ובתאוות הכרוכות בהן. בושה זו, מקורה בחטא אדם הראשון כפי שכבר הזכרנו בפרשת צו לגבי עניין הבגדים. באופן רגיל אנו מקפידים להפריד בין החלק העליון של הגוף לבין החלק התחתון ולהתמקד בחשיבה ובעשייה. את מקום הערווה אנו מכסים ואיננו מאפשרים לו להשתלט על מרכז חיינו.
אמנם יש לתאווה זו מקום מסוים שבו היא נכונה ומועילה, אבל בקלות רבה היא יכולה לכבוש את כל תשומת הלב שלנו ולכן אנו חייבים להגביל אותה ולהתעלם ממנה במידת האפשר, ולא להעניק לה מרכזיות מלבד המקום והזמן שבהן היא ראויה.
משום כך דם הנידה, שכבת זרע, לידה וכדו’ מטמאים. הם מייצרים מיקוד בחלקו הנמוך של האדם. מדבר זה יש להיטהר לפני שחוזרים לחיי השגרה. גם אם מדובר בלידה מלאת חיים וגם אם מדובר בייחוד איש ואישה כדת וכדין, עדיין יש כאן התמקדות שגורמת לבושה ולמבוכה מחוץ להקשר המסוים שבו איברים אלו ראויים להתגלות. מכאן הצורך להיטהר אחרי אירועים אלו.
אולם בלידה יש דין מיוחד, אחרי זמן הטומאה יש זמן של דם טוהר. אפילו אם היולדת עדיין רואה דם, היא טהורה. זמן זה נובע מכך שהלידה בסופו של דבר היא אירוע טוב ומשמח. המורכבות שבין הבושה לבין השמחה, גורמת לכך שיש דם טומאה ודם טוהר. שני הזמנים מרכיבים יחד את ההתייחסות המלאה ללידה. בזכר מדובר על שבעה ימי טומאה ושלושים ימי טהרה, ובנקבה – ארבעה עשר ימי טומאה ושישים וששה ימי טהרה. יחד נוצר מחזור של ארבעים בזכר ושמונים יום בנקבה, שבשני חלקיהם הם מבטאים את היחס הנכון.
החילוק בין הזכר לנקבה, שבגללו יכולה היולדת להסתפק בלידת זכר במחזור קצר של ארבעים יום, נובע ממצוות המילה שנעשית ביום השמיני. מצוות מילה גופה נועדה להמעיט את התאווה היתרה כמבואר ברמב”ם (מו”נ ג’ מ”ט). ממילא, כאשר נולד זכר ועוסקים ביום השמיני במילתו, יש עסק מספיק בעניין הגבלת התאווה. הדבר מאפשר לקצר את משך זמן הטומאה במחצית, ובהקבלה פוחת גם זמנו של דם הטוהר במחצית, שהרי הם עומדים זה כנגד זה.
כך מתיישבות שלוש הקושיות ששאלנו בתחילת דברינו. הסיבה שהתורה קבעה את מצוות המילה באמצע פרשת טומאת לידה, היא משום שמעיקר הדין היו ראויים הזכר והנקבה לגרום לדם טומאה ולדם טוהר במשך זמן שווה. המילה היא זו שמאפשרת לקצר את זמן הטומאה של הזכר במחצית, וכיון שדם הטוהר בא להשלים את ההתייחסות ללידה כמאורע שמח, כנגד טומאת הלידה, ממילא, קיצור משך זמן הטומאה מקצר במידה שווה את משך דם הטוהר.
