“וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה”
מצווה זו של ספירת העומר טעונה ביאור רב. מהי ספירה זו, ומה היא מסמלת. מהו לשון זה של ‘וספרתם לכם’ אשר נאמר ללא כל הקשר.
ראשית נדגיש, כי לא ניתן לבאר את מהותה של ספירת ימים זו, כציפייה לחג השבועות המתקיים בתום שבעת השבועות. אילו היו פני הדברים כך, הרי שעל הספירה להתקיים לאחור. בהמתנה לאירוע, אנו מונים את הימים אשר נותרו עד למועד המצופה, ולפיכך היה עלינו למנות ממנין ארבעים ותשעה יום, בסדר הולך ופוחת.
עלינו להבין אפוא את מהותה של הספירה ככלל, בכדי לרדת לשורש העניין. ספירה, הינה דרך לברר כמות. כאשר מבקש אדם לברר כמות מסוימת, הוא סופר ומונה את פרטי הדברים, ומבין את סכום הפרטים שבידו. ספירה חוזרת, כאשר האדם כבר יודע אל נכון את אשר בידו, אינה אלא ביטוי לחביבות לדבר הנספר, והתייחסות ייחודית אליו. כך מבארים חז”ל את ספירת בני ישראל שוב ושוב בפסוקי התורה, אשר מתקיימת בשל חביבותם של בני ישראל אצל הבורא יתברך. למרות שהוא יתברך ויתעלה, יודע כל ואינו נצרך לספירה כלל, אך הספירה מבטאת יחס מיוחד אל עמו, וחביבות יתרה אשר נודעת להם.
בדומה לכך, נאמר דין ספירה בימי טהרתם של נדה, זב וזבה. התורה אינה מציינת את הבדיקה, הגם שהיא זו שמבררת את טהרתם, כי אם את הספירה. ספירת הימים, מעניקה מעמד חשוב לכל יום ויום, ומדגישה את הצורך בערנות ושימת לב, לכל יום ויום אם טהור הוא, אם לא. כאשר אדם מצווה לספור, הוא חש כי הופקד בידיו דבר מה חשוב אותו עליו לספור ולמנות בדקדוק, וכי כל פרט נספר הינו בעל משמעות.
מעתה נבין, כי ספירת העומר, נועדה לייחס חשיבות עליונה לכל יום שעובר, בשבעת השבועות שבין פסח לעצרת. הספירה מעוררת את האדם לתת את ליבו ליקרת הזמן החולף, ודורשת ממנו לתת את הדעת על כל יום שחלף ועל היום החדש הניצב בפתח.
ההלכה קובעת כי לא ניתן לצאת ידי חובת ספירת העומר בשמיעה בלבד, מדין ‘שומע כעונה’. אילו היתה הספירה דרך לברר ולדעת את היום בו אנו עומדים, הרי שאין כל סיבה מדוע לא ניתן לצאת ידי חובה בדרך זו. אך כאשר מבינים אנו כי הספירה אינה רק ידיעה כי אם חוויה אישית של האדם הסופר, ומעריך כל יום שעובר, הרי שדין זה דומה יותר לקריאת שמע, בה לא ניתן לצאת ידי חובה באופן זה, משום שעל האדם עצמו לבטא את קריאת שמע בפיו, ולקבל עול מלכות שמים. על האדם עצמו לספור בפיו ובך להעניק חשיבות וערך למימד הזמן. לשון “וספרתם לכם” דומה אפוא ללשון “וספרה לה” שנאמר בטהרת הנדה. הסופר, קובע בתודעתו את חשיבות הפרט הנספר, ומבין את רום מעלת כל פרט ופרט. כל יום ויום, כל רגע שחולף.
