פעמים רבות, לאחר החיזוק הגדול של קבלת התורה, מבצבצת בנו השאלה: האם מי שלומד תורה חייב להיות פרוש מחיי העולם? כמה אפשר לקיים את שניהם גם יחד? ואין כוונתי לחיי מותרות, אלא שילוב של עבודת ה’ עם התעסקות כללית לצרכי פרנסה וכדומה.
בנצרות פוגשים את המושג ‘נזירים’, כאנשים שמקבלים על עצמם לא להתחתן, להתבודד מהעולם ולא להיות בעלי רכוש. להבדיל אלפי הבדלות, ביהדות, להבדיל, הנזיר מצווה, כמו כולם, על הנישואין, ויכול להיות בעל רכוש, אם כי יש לו את המגבלות שלו מתוקף היותו קדוש לה’, אך עדיין הוא חלק מהעם.
על מנת לרדת לעומק דמותו של הנזיר היהודי ותפקידו, נעיין בדברי הרש”ר הירש בפרשתנו (פרק ו פסוק ב):
“שלושה מינים האסורים בנזיר: הטומאה והתגלחת והיוצא מן היין (נזיר לד ע”א), אינם אלא מסקנות של הקדושה הזאת. ואכן מצאנו שעמוס (ב, יא) מזכיר נזירים בצד נביאים; והעובדה, ששני אלה מצויים בישראל, מוכיחה לו את אהבת ה’ לישראל. ובלאו הכי “נָּזִיר” איננו מי שמתרחק מאחרים, אלא מי שאחרים מתרחקים ופורשים ממנו; ישראל מצווים להתרחק מהם ולהניח אותם לעצמם. נמצאת אומר: כדרך שהנֵזֶר העוטר את ראש המלך מרחיק מעליו את שאר כל העם, כך גם הנזר של הנזיר. זהו משטר מסויים של חיים ושל שאיפות; מי שקיבל אותו על עצמו מרצון, יוצא מכלל בני דורו ומתעלה עליהם; והוא רואה את ייעודו להיות כולו “קדוש לאלוהיו” – בכל הווייתו ורצונותיו. כביכול, הוא עג עוגה מסביבו ועוטר עצמו בנֵזֶר: בתחום זה שהוא עומד בו רק ה’ לבדו ישכון עמו. התבודדות זו עם ה’ קרויה להזיר לה’; ומי שמתבודד כך – כביכול, עג עוגה ועומד בה עם ה’ – הרי זה קרוי נזיר. אך אין זו התבודדות מקומית, עזיבת היישוב כדי לגור בישימון; אלא זו התבודדות רוחנית ונפשית עם ה’ – בעיצומו של שאון החיים”.
הנזיר היהודי חי בתוך עמו, אבל מרומם מעמו. אין לו שום ציווי לטוס לארץ רחוקה ולהימנע מהקמת המשך הדורות כמו בנצרות. הנזיר היהודי חי בשאון החיים, אך מתבודד רוחנית ונפשית עם ה’.
בהפטרה נקרא על אחת מהדמויות המיוחדות ומהנזירים המפורסמים ביהדות, שמשון הגיבור. אימו מתבשרת, אחרי שנות עקרות, שעתיד להיוולד לה בן שיהיה מושיעם של ישראל, אבל הוא יהיה גם נזיר לה’. אך כאשר מנוח בעלה חוזר, אשתו מבשרת לו על כך במילים הללו: “וַיֹּאמֶר לִי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְעַתָּה אַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל-תֹּאכְלִי כָּל-טֻמְאָה כִּי-נְזִיר אֱלֹקים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן-הַבֶּטֶן עַד-יוֹם מוֹתוֹ”. משום מה היא שוכחת לבשר לבעלה שהבן שלהם יהיה מנהיג ומושיע של ישראל, אלא מספרת רק על הנזירות?
שמעתי ממו”ח שליט”א יסוד עצום. רואים מפה מה מעניין “אידישע מאמע”. היא לא מתייחסת בכלל לחלק של ה’עסקנות’ כביכול של שמשון. היא מתרגשת ומתייחסת רק לדבר אחד, שהבן שלה יהיה נזיר ה’ – וכדברי הרש”ר הירש: “כדרך שהנֵזֶר העוטר את ראש המלך מרחיק מעליו את שאר כל העם, כך גם הנזר של הנזיר. זהו משטר מסוים של חיים ושל שאיפות; מי שקיבל אותו על עצמו מרצון, יוצא מכלל בני דורו ומתעלה עליהם; והוא רואה את ייעודו להיות כולו ‘קדוש לאלוהיו’ – בכל הווייתו ורצונותיו”.
