משני פסוקים בתורה למדו חז”ל ש”אין הקדוש ברוך הוא נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה” (ברכות נה.). המקור הראשון הוא מפרשתנו: “ובלב כל חכם לב נתתי חכמה”. ה’ נתן חכמה למי שהוא כבר חכם לב. המקור הנוסף הוא מספר דניאל, שם נאמר: “יהב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה”.
השאלה מתבקשת מאליה. לכאורה היה צריך לשבח את הקב”ה שהוא נותן חכמה למי שאינם חכמים ובינה למי שחסר אותה. שאלה זו שאלה מטרוניתא אחת את רבי יוסי בר חלפתא, והוא השיב לה שאין ספק שטפשים זקוקים יותר לחכמה מאלו שהם כבר חכמים, אך אם החכמה תימסר לידיהם, הם לא יידעו כיצד להשתמש בה (קהלת רבה א).
אולם באיזה “מתן חכמה” מדובר? האם על נס כלשהו שבמסגרתו הקב”ה מוסיף פתאום חכמה לאדם? אם יש תוספת חכמה שכזו, וכי לא היה ניתן להעניק אותה לטיפש ולהפוך אותו לבר דעת שגם יודע להשתמש בחכמתו?
בנוגע לחכמת בצלאל, עליה נאמר “וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה”, מסביר הרמב”ן (שמות לא) שאין הכוונה לתוספת חכמה שניתנה לו לצורך המשכן. אלא קורא הדורות מראש יצר את בצלאל מלכתחילה עם החכמה הנצרכת למלאכה. כדרך שנאמר בירמיהו “בטרם אצרך בבטן ידעתיך”.
אם מראשית הבריאה הכין ה’ את בצלאל עם החכמה המתאימה, מובן ש’יהב חכמתא לחכימין’ אינו עוסק במענק חכמה מיוחדת הניתנת באמצע החיים. כוונתם לדבר אחר. החכם מייקר את חכמתו ומצוי בחיפוש תמידי אחר עוד חכמה. כך חכמתו הולכת ומתפתחת כל העת. כיוון שהוא חכם – הוא יודע להעריך חכמה. הטיפש, לעומת זאת, מחמיץ כל הזדמנות להחכים. גם אם נקרית הזדמנות כזו בפניו, הוא אינו מוקיר אותה, ולכן נותר בכסילותו.
כל זה מוביל אותנו אל השאלה – מה הייתה חכמתו הגדולה של בצלאל? במה היא ניכרה? חז”ל עונים על כך תשובה מפתיעה: משה אמר לבצלאל לבנות כלים ואחר כך משכן, הפוך מהסדר שהקב”ה ציווה. ובצלאל תהה על כך, כיוון שמנהגו של עולם שהאדם עושה בית ואחר כך מכניס לשם כלים, לכן הוא הציע בפני משה: “שמא כך אמר לך הקדוש ברוך הוא: עשה משכן ארון וכלים? אמר לו: שמא בצל א-ל היית וידעת?!”.
משה רבנו סבר מתחילה להקדים את המהות אל המסגרת. המהות היא כלי הקודש, בהם נעשית העבודה. את המרחב הדרוש לשם כך, הוא סבר לדחות לסוף. זוהי מידתו של נביא ה’ שכל מעייניו נתונים אל התכלית. אולם מידה זו עשויה להביא לידי כך שהאדם נותר עם אורות בלי כלים. הוא בונה ארון ושולחן ומזבח – ואין לו לאן להכניס אותם. הוא זוכה למדרגה רוחנית נשגבת, אך אין לו מציאות שבה הוא יכול ליישם אותה.
בצלאל הבין זאת. כפי שאומרים חז”ל – “יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ”. הוא ידע שהקב”ה ברא בששת הימים את המעטפת ורק אחר כך את האדם. הוא הבין את המחירים שעלולה לגבות התמסרות לתכלית לפני הכנת המסגרת הראויה. הוא כל כך היה בטוח בהבנתו, עד שהוא התעקש לברר שוב עם משה, שמא הקב”ה ציווה כפי שהוא מבין. והוא צדק. על ידי חכמתו, ועל ידי מה שהוא הוסיף להחכים ולהתבונן, הוא זכה לכוון לדבר ה’ אף יותר ממשה רבנו, משל היה בצל-אל ושמע מהבורא בכבודו ובעצמו מהו סדר התיקון הראוי – קודם כל תשתית מציאותית שתהווה מסגרת, ורק אחר כך למלא אותה בתוכן ובתכלית.
