סוגיית הפתיחה במסכתנו דנה בשאלה מה המקור לכך שצריכים שלושה דיינים, והאם במקרים מסוימים גם דיין אחד יכול לדון יחידי. אך הדיון הזה נוגע רק ל’דיני ממונות’. לעומת זאת, כשמדברים על ‘איסור והיתר’, ברור שאין צורך לשאול שלושה אנשים, וניתן להסתמך על רב אחד.
הסיבה היא, כי באיסור והיתר איננו נאלצים להכריע בין שני צדדים, וכשאנו הולכים לרב אנו מתבססים על ידיעתו, וכשם שאיננו ‘נאלצים לשאול בית דין’ האם מותר לאכול בשבת בעקבות ידיעתנו הפשוטה, כך אחרי ששאלנו את מורה ההוראה ‘באיזה תנאים מותר להחזיר סיר לפלטה’ הרי שאנו יודעים את ההלכה ולא צריכים לשאול את בית הדין.
רבי יעקב מליסא בעל ספר ‘נתיבות המשפט’ (כה ד) ניסח זאת “באיסור והיתר לא שייך דין זה כלל” (הגמרא בהוריות ג שמספרת על רב אשי שהכריע בשאלות טריפות רק אחרי שהיה מצרף אליו עוד עשרה אנשים, מדברת על מקרים מורכבים שהיה קשה להגיע בהם לידיעה מובהקת, וראה במאירי שם, ש”ט).
ובכן, על הרקע הזה שואלת הגמרא אצלנו (סנהדרין ה:) בסוגיית הסמיכה “אי גמיר, למה ליה רשותא למישקל?”, כלומר, אם רב היה בקי באיסור והיתר, למה הוא היה צריך לבקש רשות וסמיכה מרבי ורבי חייא? הרי הוא יודע את ההלכה וממילא כשם שהוא מסתמך על ידיעתו, כך אחרים יכולים לסמוך עליה? ואז הגמרא מביאה ברייתא המסבירה כי בעקבות מעשה שהיה גזרו חכמים כי ‘תלמיד שלא נטל רשות מרבו’ לא יורה.
המעשה היה שתלמיד אחד לא נזהר בלשונו ואמר לקהילה אחת כי ‘מי ביצים’ לא מכשירין לקבל טומאה, אך בני הקהילה הבינו זאת בתור ‘מי בצעים’ (כלומר, מים שלשים בהם את העיסה, ש”ט) ובעקבותיו הם לשו את העיסות שלהם בטומאה.
כדאי לשים לב, כי לא נמצא פגם בידיעותיו של התלמיד. חסרונו של התלמיד היה חוסר היכולת שלו להבין מה הטעויות הנפוצות שאנשים יכולים לעשות בשמיעת דבריו. גזרת חכמים הייתה אם כן, שאדם לא יוכל להתחיל להורות ולהשיב על שאלות בהלכה לפני שהוא פיתח מיומנות חזקה בתקשורת בין בני אדם. לפני ש’תלמיד’ נטל אישור מרבו (שמכיר אותו היטב ובאופן אישי, ש”ט) להורות בחוץ לפשוטי עם, איננו בטוחים שה’תלמיד’ פיתח את המיומנות הזו במידה מספקת.
אנו גם רואים מכאן, שהחובה על כך שדברי הרב יהיו מובנים מוטלת על הרב עצמו. לא ניתן להאשים את הקהל. מי שמדבר באופן שיוצר טעויות בקרב שומעיו, הרי שהוא לא ראוי להוראה, וכפי שאמרו חכמים ‘היזהרו חכמים בדבריכם’.
הדבר מתחבר גם לפתיחת הסוגיה. הגמרא מספרת לנו כי רב הקדיש 18 חודשים מחייו ללוות רועי בקר בכדי להבין את האנטומיה של הבהמות ולדעת איזה ‘מום קבוע’ ואיזה ‘מום עובר’. זו כמובן הדגמה נוספת לחשיבות של הבנת המציאות בתוך עולם פסיקת ההלכה.
אך מעבר לכך, הגמרא אומרת שדווקא בקיאותו הרבה בדיני בכורות גרמה לכך שרבי אמר כי ‘רב לא יורה בדיני בכורות’, כי הבנתו העמוקה יכולה להביא לכך שפסיקותיו לא יהיו מובנות, ולפעמים הוא יפסוק שמשהו ‘מום’, אך בעיני האנשים זה ייראה כ’מום עובר’ ויבואו להתיר גם ב’מום עובר’. ושוב למדנו כמה חשוב שפסיקותיו של מורה ההוראה יהיו תואמות את הבנת הקהל. רבי חשש כי ידיעותיו הרבות של רב בדיני בכורות עשויות להביא לבלבול.
