בדפים אלו (בבא קמא דף קג-קיא) אנחנו עוסקים בדיני הגזלן שחייב בחומש וקרבן אשם, וזאת בנוסף להשבת הגזלה עצמה. אדם מתחייב בחומש ואשם כשהוא ‘מכחש בעמיתו’ בבית הדין, ואף נשבע בשקר, כי הוא לא קיבל פקדון, לא גזל, ולא מחזיק באבדה של חבירו. התורה מכנה התנהלות זו בשני מקומות (פרשת ויקרא, ופרשת נשא) בביטוי החריף ‘ומעלה מעל בה”. והספרי ביאר ‘אין מעילה בכל מקום אלא שיקור’. מורי, פרופ’ כהנא, מוכיח בצורה משכנעת כי משמעות המונח ‘שיקור’ היא בגידה (ראו לדוגמה רש”י על שמואל א, טו כט). כלומר, האדם מפר הסכמה שבין אדם לקונו, ובין אדם לחברו. הדברים מנוסחים בחריפות בתוספתא (שבועות ג ו) “חנניא בן כינאי אומר וכיחש בעמיתו אין אדם כיחש בעמיתו עד שכופר בעיקר”.
נחדד את הדברים: הגזלן שמכחיש את חברו בבית הדין, ואף נושא את שם השם לשווא ונשבע על כך, אינו רק גונב מחברו. במעשהו זה, הוא שבר את כל יסודות האמון החברתי, הוא פגע בנורמות שמעצבות את החברה, הן בכך שהוא לא מקבל את הבעלות של חברו על רכושו, הן בכך שהוא משקר לחברו בפרצוף בפני בית הדין שמהווה גורם אובייקטיבי בו אומרים רק אמת, והן בכך שהוא נשבע לשקר בשם השם, אין שום דבר קדוש בפניו. ברי אם כן, כי ברגע זה חטאו של היחיד הופך להיות לא רק חטא ממוני, אלא גם פשיעה כלפי שמיא וכלפי החברה כולה.
ממילא, באופן זה, הופכים תשלומי ה’מועל מעל’ ו’המכחש בעמיתו’, יחד עם החומש והאשם, לתהליך שאינו רק השבת החוב, אלא ניסיון לכפר על שלושת רכיבי הפשיעה האלו. הוא משיב את הקרן בכדי להנכיח את העיקרון של ממון הזולת, הוא מביא את החומש בכדי לכפר על אמירת השקר עזת־הפנים בפני חברו, ומתחייב בקרבן בכדי לכפר על כפירתו בעיקר בשבועת השקר. המשנה (דף קג) מחדדת כי השבת הקרן של ‘מועל המעל’ היא בגדר כפרה, ולכן עליו ללכת עד למדי להשיבה לנגזל. ורב מציע (בדף קו) כי במקרה שבו הגזלן אינו מודה, אלא הגיעו עדים שהוא שיקר, לא ניתן לחייב אותו להחזיר. האחרונים התקשו בביאור סברת רב, אך ייתכן כי מבחינתו של רב, הגנב שהפך להיות ‘מועל מעל’, לא חייב לתקן רק את העוול הנקודתי של הגזלה, אלא את פגיעתו בסדרי החברה, חובת ההשבה הממונית פוקעת ונשארת רק חובה של כפרה, חובה שלא פתוחה בפני אדם שלא מודה, שלא רוצה לכפר על עצמו.
הדוגמה המרתקת ביותר בקרב ‘מועלי המעל’ זו הפרשייה של ‘גזל הגר’. מי שגזל מגר והגר מת ואין לו יורשים, מחויב להשיב את הגזלה לכהנים. זאת למרות שמבחינה פורמלית היה ניתן להציע שהגזלן יירש את הגר (ראו סוגיית הגמרא בדף קט). תשלומי הגזלה לכהנים נמצאים בעמדת ביניים מעניינת, מחד דינם כאשם, ולכן יש לשלם אותם ביום, והכהנים מוגבלים במסחר שבהם (דף קי) ומאידך ניתן לקדש בהם אשה (מנחות עג, וראו תוד”ה ואפי’). דומה, כי זו בדיוק מהותו של דין השבת גזל הגר, מחד, מדובר בכפרה, אך מאידך, הגזלן נדרש לכפר על כך שהוא ביקש לחתור תחת יסודות האמון החברתי ותחת יסודות הממון, וכפרתו היא בכך שהוא משיב את הממון, והממון מתפקד ככל ממון רגיל, אפילו לקדש בו אשה.
