בפרשת השבוע אנו מוצאים שמשה רבינו מבטא לעם ישראל במילה אחת את הטעות הגדולה שבגינה הגיעו לעם ישראל צרות גדולות בתשעה באב, עוד מדור המרגלים ועד תקופת השואה: “וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה’ אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ” (דברים א, כז).
הרש”ר הירש מתקשה להבין מאין המילה “ותרגנו” ומה פירושה. כתוצאה מספק זה, הוא מכריע שהמקור של המילה מלמד את המסר הבא:
“מוכיחים ש’רגן’ מציין פעילות המעוררת ריב ומפרנסת ריב. נראה שהוא מציין הסתה, ו’הֵרָגֵן’ – הסתה הדדית; ו’נרגן’, שאף הוא צורת נפעל, מציין מסית המראה את עצמו כאילו הוא נלחם לצורך עצמו ורוגז על עוול שנעשה לו, או חש את העוול שנעשה לאחר כאילו הוא נעשה לעצמו, ובמסווה זה מעורר אחרים לריב. מכאן המשפט ‘דברי נרגן כמתלהמים והם ירדו חדרי בטן’ (שם כו, כב): דברי המסית נשמעים כאילו הם רבים את ריב עצמם, ואף על פי כן הם חודרים לעומק נפשו של האחר”.
המומחיות של הנרגנים (ושכל אחד יחליף את המילה הזו בדימוי שרלוונטי עבורו) היא לא סתם ריב, אלא מנגינה שבונה אקלים של תלונות, לחפש היכן ניתן להתלונן ולדבר נגד בכל הזדמנות.
נשאלת השאלה: איך ייתכן לומר שדור דעה של יוצאי מצרים ומקבלי התורה חטאו בחטאים שכאלו? הסביר זאת מרן הגראי”ל שטיינמן זצ”ל במתק לשונו:
“‘בשנאת ה’ אתנו הוציאנו מארץ מצרים’. והנה אין הגיון בדיבורים אלו, שהרי אם הקדוש ברוך הוא רוצה להמיתם הוא יכל להמיתם במצרים, ולמה הוציאם ועשה להם את כל הניסים במצרים ובים סוף, אלא דכשחוטאים מדברים דברי שטות, וכמש”כ רש”י שהיו שונאים אותו רח”ל וכך רואים דאנשים שאינם שומרי תומ”צ אומרים דברים עקומים כדי להצדיק את דרכם” (אילת השחר, דברים, א, כז).
התורה מעידה מהי הדרך הנכונה, ויש מזה גם נפקא־מינה לדינא: “דרכיה דרכי נועם”. התורה שלנו לא מאפשרת להשתמש בסביבה שהיא של קוצים ושל מדנים. התורה מלמדת אותנו דרך אחת, דרך ישרה שיבור לו האדם: כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לאדם.
הדרך לתיקון ולתשובת המשקל היא לפתח סביבת דיבור והתנהגות חיובית. גם אם יש ביקורת, ניתן להעביר אותה בדרך של נועם, לא בדרך שבאופן טבעי נכנסת לתיבת־המחאה התורנית וישר יוצאים להפגנה. לא נאפשר לשיח שסביבנו להיות נרגני! לא בקרב הנוער ולא בקרב מבוגרים.
בידינו ובכוחנו לשנות את תופעת האלימות הבלתי אנושית, אלימות פיזית ומילולית, נגד כל אדם בעולם באשר הוא. חובה עלינו לא לאפשר טון ומנגינה נרגנית שכמו שלמדנו, היא מביאה בסופה חורבן היסטורי.
בימים אלו של התעסקות עם חורבן הבית, נזכיר לעצמנו שהחורבן והצרות הגיעו לעולם בעקבות “ותרגנו”. אם נחליף את המנגינה ואת טון הדיבור, נפסיק להיות ביקורתיים ושליליים, אז החינוך שנעניק לדור הצעיר יהיה חינוך לשיח חיובי, למנגינה שתבנה את בית המקדש במהרה בימינו אמן.
אנחנו לא צריכים להיות אחידים, אך כן חייבים להיות מאוחדים.
