זקן שראוי להוראה, שמורה לעשות כנגד הוראת הסנהדרין, דינו מיתה בחנק (סנהדרין פו:). דין זה מכונה דין ‘זקן ממרא’. מעבר לכך שמדובר ב’גזרת תורה’, הרי החשיבות של דין זה ברורה: בכדי ‘שלא ירבו מחלוקות בישראל’ (סנהדרין פח.). לכן, להלכה, בית הדין לא יכול למחול לזקן על ‘המראתו’ ויש חשיבות להכריז על הוצאתו להורג, בכדי לקבע שבסופו של דבר יש סמכות עליונה שקובעת את ההלכה המעשית, והתורה חלקה לסמכות זו כבוד ומעמד יותר משאר החכמים. (ראה לשון הרמב”ם הלכות ממרים פ”ג ה”ד).
במבט ראשון, הלכות אלו של ‘זקן ממרא’ עשויות להיראות כמעין מתקפה על חופש הביטוי והמחשבה, כביכול התורה מצפה מתלמידי חכמים לכבוש את דעותיהם, מסורותיהם, וסברותיהם בזמן שהם אינם הרוב.
אך דווקא עיון בפרטי הלכות ‘זקן ממרא’ מלמד את ההפך הגמור. המשניות, מדרשי ההלכה, סוגיות הגמרא, והפוסקים, מחדדים כל העת, כי ל’זקן ממרא’ ניתנות הזדמנויות רבות לשטוח את טענותיו, לשכנע באופן ישיר, ורק בסוף התהליך, הוא מתבקש שלא להורות ‘הלכה למעשה’ כנגד הסנהדרין. גם בשלב הסופי, הוא לא מתבקש לשנות את דעתו או להסתיר אותה.
המשנה (פו:), הגמרא (פח:) והרמב”ם (פ”ג ממרים) מתארים את תהליך המשפט של ה’זקן ממרא’: השלב הראשון הוא שמתפתחת מחלוקת בתוך העיר, ה’זקן ממרא’ מורה כפי הוראתו ואנשים הולכים אחרי הוראתו. שאר רבני העיר עולים עמו לירושלים, ועוברים שם שלוש ערכאות – בית הדין שעל פתח הר הבית, בית הדין שעל פתח העזרה, ובית הדין הגדול של שבעים ואחד שבלשכת הגזית.
כשמסתכלים בלשון המשנה אפשר לשים לב כי ה’זקן ממרא’ עצמו הוא זה שמציג את הדיון בפני בית הדין. “אומר: כך דרשתי, וכך דרשו חבריי. כך לימדתי, וכך לימדו חבריי”. רק בערכאה השלישית והגבוהה ביותר, הסנהדרין, ניתן לפסוק כי דינו דין ‘זקן ממרא’.
את חשיבות המגע האישי והישיר בין ה’זקן ממרא’ לבין הסנהדרין ניתן ללמוד גם מדברי הספרי (שופטים קנה) ‘ולא שומע מפי שומע’, כלומר, שהזקן ממרא אינו מתחייב עד שהוא שומע באופן ישיר מבית הדין שהם הכריעו נגדו. הדין לא נפסק מפורש ברמב”ם, אך ב’ערוך השולחן העתיד’ (סימן סז) סבור כי דין זה נפסק להלכה, ואפילו מכתב של בית הדין לא יספיק – הם צריכים לפגוש את ה’זקן ממרא’ באופן ממשי.
אך הגמרא (פח.) מבחינה בין סוגי מחלוקת שונים. שיטת רב כהנא שהמקרה היחידי שבו הורגים את ה’זקן ממרא’, זה במקרה שכל החכמים אמרו כי יש להם ‘מסורת’ הפוכה מדעתו, ואילו הוא משיב ‘שנראה לו מסברה’ לא כמותם. אבל במקרה שהוא והחכמים מתווכחים מסברה, או שהחכמים והזקן מחזיקים כל אחד במסורת אחרת, או שהזקן טוען שיש לו מסורת והחכמים לא מסכימים איתו מסברה, לא הורגים את ה’זקן ממרא’.
להלכה לא נפסק כך, מכיוון שאנו רוצים שלא ירבו מחלוקות בישראל, אבל שיטתו של רב כהנא מלמדת אותנו על כך שחכמינו ראו את ‘המחלוקת’ עצמה בדיני תורה. בהקשר זה כדאי להציג את שיטתו של המאירי (סנהדרין פח:) לפיה “אין נעשה זקן ממרא עד שיחלוק עם כל השבעים ואחד אבל אם היה ביניהם מי שנסכם עמו אינו נהרג וכן כתבוה חכמי הדורות שלפנינו”.
ושוב נחדד: הסנהדרין לא פוסקים שאדם הוא ‘זקן ממרא’, אלא פוסקים שאם אותו ‘זקן’ יורה לעשות בפועל כהוראתו, הוא יהיה ‘זקן ממרא’ ויוצא להורג.
הגמרא מציינת כי עקביא בן מהללאל שחלק על החכמים במספר סוגיות לא הוצא להורג, מכיוון שלא הורה לעשות כשיטתו, ואנו נוסיף, ששיטתו של עקביא בן מהללאל עדיין נלמדת בפינו ועל ידינו, וחז”ל דאגו שתהיה מתועדת היטב במסכת עדיות.
לסיכום: פרשיית ‘זקן ממרא’ איננה פרשייה המבקשת להשתיק את דעות החכמים, להפך, היא מלמדת אותנו כי התורה נותנת לכל דעות החכמים מקום וכבוד, ורק במקרים חריגים, בכדי לשמור על אחידות ההלכה המעשית, נזקקים לפרשייה חריגה זו, שלמיטב ידיעתנו, מעולם לא היה צורך לבצע אותה בפועל.
