מיד אחרי קריעת ים סוף בני ישראל מתלוננים על משה ואהרון: מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה’ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב.
קשה להבין, מדוע בני ישראל חושבים שהכתובת היא משה ואהרון. וכי הם הוציאו אותם ממצרים? הלוא הם ראו את עשר המכות וכל האותות והמופתים. רגע אחד קודם נקרע הים לעיניהם והומתקו מי מרה. כיצד הם יכולים להוציא מפיהם את המילים ‘כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה’?
הביקורת הזו מונחת כבר בתשובת משה ואהרון: וְנַחְנוּ מָה, לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל ה’. ועדיין צריך להבין מה סברו בני ישראל. נשמע שלדעתם ה’ הניח אותם בגלות מצרים והוא מצידו לא רצה כלל להוציאם – ‘מי יתן מותנו ביד ה’ בארץ מצרים’.
החשש שבני ישראל יחשבו שמשה אינו שליח ה’, הועלה על ידי משה עצמו כבר במעמד הסנה – וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה’. לשם כך נתן לו ה’ לעשות מופתים לעיני העם, ולרגע היה נראה שהם פעלו את מלאכתם, שהרי נאמר: וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה’ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ. וגם אם בהמשך עלה פקפוק בליבם והם צועקים על משה: הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר, מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם – הלוא בקריעת ים סוף, אחר שראו את היד הגדולה שעשה ה’ במצרים, נאמר במפורש: וַיַּאֲמִינוּ בַּה’ וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ. כיצד נפלו מאמונתם בזמן כה מועט?
אנחנו, שאיננו מורגלים בניסים, נראה לנו כי שינוי הטבע הוא מופת שהיה מבצר את אמונתנו באופן מושלם. אם רק היינו רואים את הופעת ה’ הופכת סדרי בראשית, שוב לא היה עולה פקפוק כלשהו. אך לאמיתו של דבר ניסים הם אמצעי זמני וחלש מאוד. הוא פועל על התרגשות האדם מהשינוי, אך לטווח הארוך, הטבע הוא שמטביע את חותמו על נפש האדם. בתום הנס, כאשר שבים לעולם הטבעי, הנטייה היא להסביר כל שינוי ומאורע כ”דרכו של עולם”. החוקיות והסיבתיות מוחשיים וממשיים יותר מהנס החולף. לפיכך אף מה שהיה נראה קודם כמופת אלוקי, מוסבר למפרע ככישוף או נדחה בהסבר טבעי כלשהו.
כדברים האלו מפורש בדברי הרמב”ם (יסוה”ת ח, א): “משה רבנו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בליבו דופי, שאפשר שייעשה האות בלאט וכישוף”.
זוהי אם כן הסיבה שבני ישראל נפלו באמונתם. הבעיה היסודית הייתה שהם לא האמינו לשליחות משה. האותות לא הספיקו לשם כך. הם עשו עליהם רושם שהתפוגג מהר. מכך נבעה עזיבתם את ה’. אם משה אינו מייצג את ה’, ברור שאין טעם לשמוע בקול דברו.
מה שהעמיד את אמונתם במשה וממילא בה’ הוא מעמד הר סיני, כהמשך דברי הרמב”ם שם: “ובמה האמינו בו – במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר…”. כלומר למרות שמדובר בדור שראה בעיניו את שינוי הטבע הגדול ביותר שאירע אי פעם, לא על כך התבססה אמונתם. רק ההשגה שהשיגו בהר סיני עמדה להם.
אמונה שאינה מבוססת על ידיעה פנימית ויציבה, אלא רק על התרגשות רגעית מניסים ומופתים, דינה להתפוגג. אם אנו מבקשים לחזק את אמונתנו, לא נמצא זאת בהליכה אחרי חוויות מסעירות ורגעים מרגשים וחולפים, אלא בהתבוננות ובהפנמה עמוקה של ידיעת ה’.
