זיל בתר שתיקותא

לימוד ‘הדף היומי’ הוא בדרך כלל לימוד מהיר. כשמקדישים שעה ללימוד דף גמרא אין יכולת להיכנס לכל הפרטים ופרטי הפרטים. אך ללימוד המהיר הזה יש גם יתרונות. אחד מהיתרונות הוא שניתן לראות את הסוגיה כולה ממעוף הציפור, לשים לב לכך שלסוגיה יש מגמה ברורה אליה היא חותרת. דוגמה נהדרת לכך ראינו בימים האחרונים בסוגיות הפתיחה של פרק ‘עשרה יוחסין’. המשנה עוסקת במעמדות הייחוס השונים שיש בעם ישראל, ובגמרא מתפתח דיון על היכולת להסתמך על כשרותה של משפחה.

הדיונים הללו רגישים מאוד. ניתן לראות לדוגמה את רבי יוחנן שגוער בזעירי “התורה שלנו כשרה בעיניך, אך הבנות שלנו לא כשרות בעיניך?” (קידושין עא ב), ואת העובדה שתלמידי רבי פנחס החלו לברר מי הם המשפחות הלא-מיוחסות בארץ ישראל והגיעו לסכנה פיזית (קידושין עא א). הגישה הזו מתבססת על השיטה שלעתיד לבוא הקב”ה ישרה שכינתו רק על משפחות מיוחסות שבישראל (קידושין ע ב).

המייצג הבולט ביותר של הגישה הזו הוא רב יהודה. הגמרא מספרת סיפור ארוך על כך שרב יהודה נידה אדם שביזה את שליחו, ולאחר מכן קבע כי אותו מבזה הינו עבד מכיוון שהוא מכנה אנשים אחרים בכינוי עבד, ומכיוון שהוא אמר שהוא מבית חשמונאי. הדבר מתאים לסיפורים רבים על תקיפותו של רב יהודה (מומלץ לקרוא את סקירתו של הרב בנימין לאו, חכמים, כרך ה’, עמוד 108 ואילך). רב יהודה בדבריו הביא לכך ‘שמספר כתובות נקרעו בנהרדעא’, והתעוררה מחאה עצומה כנגדו, שהוא התגבר עליה רק באמצעות איום כי הוא יחשוף משפחות פסולות נוספות (קידושין ע ב).

אלא שכבר מתחילת הסוגיות מתפתחת גישה נוספת לפיה ‘משפחה שנטמעה, נטמעה’. כלומר, שגם לעתיד לבוא לא יחשוף המשיח ‘ממזרים שנטמעו’. גישה זו מוצגת באופן החריף ביותר בסיפור נוסף על רב יהודה (קידושין עא ב). מתברר כי רב יהודה לא חיתן את בנו המבוגר, והסביר לעולא כי הסיבה לכך היא בגלל שהוא לא יכול להסתמך על שום משפחה (“מי ידענא מהיכא אנסיב?”). תשובתו של עולא מפתיעה. הוא אומר לרבי יהודה: “וכי אנחנו יודעים מה היה עם משפחתנו בעבר?” הרי אנו יודעים מדברי הנביאים כי היו תקופות בהם חטאו בני ישראל בניאוף ונכנסו לתוכו ממזרים.

עולא משכנע את רב יהודה וקורא תגר נגד המסורות שהעבירו ‘שמות של משפחות מיוחסות’, והוא מציע במקום זה – וכך נפסק להלכה – להסתכל על ההתנהלות של המשפחות בשעת מריבה. אין לנו דרך מדעית לדעת האם במשפחה מסוימת נכנסו אנשים פסולים, מה שמלמד אותנו על הייחוס הוא האופן בו הם מנהלים מריבות, מי ששותק במריבה קודם, מגיע ממשפחה מיוחסת יותר (ראו רש”י קידושין עא ב ד”ה זיל בתר שתיקותא, שהסביר זאת בהסבר טבעי).

ההסתכלות על הסוגיה כולה, מראה כיצד סוגיית הגמרא מבקשת להעביר את המאמץ לחיפוש משפחות מיוחסות (שאין בהם ממזרים) למאמץ שהוא רוחני, שבו מסתמכים על המידות הטובות ועל ההתנהלות של המשפחות, ולא לרשימות שמבוססות על גיאוגרפיה ועל מעמדות חברתיים ועל שמות שעוברים מפה לאוזן.