רבי אַבְרָהָם אִבְּן דָּאוּד הלוי נולד בשנת ד’תת”ע (1110) בקורדובה, לאביו דָּאוּד, ולבתו של רבי יצחק אַלְבָּאלִיָּה (אודותיו כתבנו בגיליון 44 לפרשת קרח תשפ”ד). רבו היה אחי אמו, רבי ברוך בן יצחק אבן אַלְבָּאלִיָּה (אודותיו כתבנו בגיליון 45 לפרשת חקת תשפ”ד).
כאשר האלמוואחידון פלשו לספרד, ברח אִבְּן דָּאוּד לממלכת קסטיליה הנוצרית, והתיישב בעיר טולדו, בה חי עד למותו על קידוש השם בשנת ד’תתק”מ (1180).
ספר הקבלה
בשנת ד’תתק”כ (1160) חיבר ראב”ד את ‘ספר הקבלה’ המציג את שלשלת מסירת התורה מתקופתו של משה רבינו ועד לתקופת הגאונים. במהותו הספר מהווה כתב הגנה (‘אפולוגטיקה’) בשירות היהודים בוויכוח שהתנהל אל מול הקראים שביקשו לערער על עקרונותיה של היהדות המסורתית.
ספר הקבלה הוא רק חלק אחד מכלל יצירתו ההיסטוריוגרפית של אבן דאוד, הקרויה ‘דורות עולם’. שלושת החלקים האחרים בספר דורות עולם, הוקדשו ל’תולדות מלכי ישראל’, תולדות מלכות רומי, ו’מדרש זכריה’.
רבי אברהם אדרוטיל (ה’רמ”ב, 1482 – ה’שכ”ו, 1566) שהיה מראשי קהילת המגורשים בעיר פאס שבמרוקו, כתב השלמה לספר זה, ובה הוא מביא את דורות החכמים שנשמטו מספרו של הראב”ד, ואת אלו שהופיעו מעת שנכתב ספר הקבלה ועד לזמנו (ה’ר”ע – 1510).
ארבעת השבויים
אחד האירועים המכוננים בהעברת המסורה הוא סיפור ‘ארבעת השבויים’. התיעוד ההיסטורי שלו הגיע לידינו אודות ל’ספר הקבלה’. על פי הסיפור, ארבעה חכמים נסעו מהעיר בארי שבאיטליה. היו אלה רבי חושיאל אביו של רבנו חננאל, רבנו משה בן חנוך עם אשתו ובנו רבי חנוך, רבי שמריה בן אלחנן, והרביעי ששמו לא ידוע [לדעת ההיסטוריון ה. גרץ היה זה ר’ נתן בן יצחק הבבלי (שאותו הוא זיהה בטעות כמחבר ספר הערוך), אך חלק עליו רי”א הלוי בעל ‘דורות הראשונים שסבר שהחכם הרביעי הוא רבי חנוך בן רבנו משה הנזכר]. הם יצאו מהעיר בארי שבחבל פולייה בדרום איטליה, והפליגו בים התיכון. בהיותם בדרך נשבו על ידי ספינה ספרדית, ששייטה תחת דגלו של הח’ליף עבד א-רחמן השלישי, מושל קורדובה.
רב החובל ניסה לפגוע באשתו של רבי משה, וכדי להימנע מכך היא קפצה לים וטבעה. כאשר הגיעה הספינה לנמל אלכסנדריה שבמצרים, הוא הציג את שבוייו למכירה, ובני הקהילה היהודית פדו את רבי שמריה. בקירוואן שבתוניס נפדה רבי חושיאל, ובקורדובה שבספרד נפדו רבי משה ורבי חנוך בנו. מיקומו המדויק של המרכז הרביעי אינו ברור. בקהילות שבהן נפדו השבויים הם הוכרו כתלמידי חכמים מופלגים, ותוך תקופה קצרה הם התמנו שם לראשי הישיבות המקומיות.
האמונה הרמה
ספר נוסף וחשוב לא פחות הוא ספרו ‘האמונה הרמה’ (או: האמונה הנישאה), שאותו כתב ראב”ד בעיקר כדי להתמודד עם בעיית הבחירה חופשית, אולם לשם פתרון בעיה זו אין הוא עוסק במיוחד דווקא בה, אלא מנסה ליישב את הדת בכללותה עם הפילוסופיה.
ספרו זה זכה באותה עת להעתקות רבות הכוללות גם הערות פרשניות בשולי הדפים, אך נזנח במרוצת השנים. תרמה לכך העובדה ש-30 שנה לאחר צאת הספר, ראה אור הספר ‘מורה נבוכים’ לרמב”ם, שהדיונים שבו מקיפים יותר, ברורים יותר וקוהרנטיים יותר. גם סמכותו הרוחנית של הרמב”ם כמנהיג וכאיש הלכה הייתה גדולה בהרבה, וכך הועמדה שיטתו הפילוסופית של אבן-דאוד בצל.
התפנית בהחזרת הספר למרכז הבמה התורנית-פילוסופית, אירעה כמאתיים שנה אחר כך, עם הופעתו של רבי חסדאי קְרֶשְׂקַשׂ במאה הי”ד (ה’ק’, 1340 בקירוב, ברצלונה – אחרי ה’ק”ע, 1410, סרגוסה). רב חסדאי היה תלמידו של הר”ן, ורבו של רבי יוסף אלבו בעל ‘ספר העיקרים’, ומעבר לגדולתו בתורה היה לאחד מחשובי הפילוסופים והתאולוגים בכל הזמנים. הוא היה מהראשונים שהטילו ספק בקביעותיה של הפילוסופיה היוונית ובייחוד זו של אריסטו, כשהוא שם לעצמו למטרה להגן על היהודים בפולמוס הפילוסופי היהודי-נוצרי.
כחלק משאיפתו של רב חסדאי, החלה עבודת ליבון של הפילוסופיה היהודית-אריסטוטלית, דבר שהוביל להתעוררות והתעניינות בספר ‘האמונה הרמה’ לראב”ד, והוא תורגם על ידי שני מתרגמים לעברית: האחד, של ר’ שלמה אבן לביא, מחוגו של רב חסדאי קרשקש, ממנו השתמרו 16 כתבי יד; והשני, של רבי שמואל אבן מוֹטוֹט, ממנו השתמר רק כתב יד אחד. רבי שמואל אף מספר בתרגומו שהריב”ש הוא שביקש ממנו לתרגם את הספר.
רב חסדאי אף למד ולימד מספר זה בקרב חוג תלמידיו, ובין הכל הוחזרה עטרת תפארת ספר ‘האמונה הרמה’ – ליושנה.
במהלך השנים שחלפו מאז תרגומו, הוא נלמד בחוגים שונים. על כתבי היד מופיעות הערות בשפות שונות: עברית, איטלקית, לטינית ואף ערבית. באיטליה אף נכתב פירוש מקיף על הספר, המצוי בכתב יד מאוסף משה מונטיפיורי. עם הדפסת הספר בברלין בשנת 1853 חלה התעוררות נוספת ללימודו, והפירוש על הספר חזר ונעתק על ידי מעתיק נוסף. ר’ ישראל משה חזן כתב הערות וביאורים על הספר, שנדפסו ב”כרך של רומי”, ליוורנו ה’תרל”ו, סימן כו.
