בסיום המפגש בהר הגלעד, כורתים יעקב ולבן ברית: אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה. תוכן הברית הוא הפרדת כוחות בין לבן ליעקב. כל אחד יישאר במקומו ולא יעבור לתחומו של רעהו על מנת לפגוע בו.
זוהי לא הברית הראשונה שהאבות כורתים בספר בראשית. אברהם כרת ברית עם אבימלך, ואף יצחק כרת ברית כזו. אם נערוך השוואה בין הבריתות, נבחין בהבדל גדול. אצל אברהם ויצחק, הברית ידידותית. העבר היה קשה ומורכב, אבל שני הצדדים בחרו לשים אותו מאחור ולהתחייב על שלום מכאן ולהבא. וכך מבקש אבימלך מאברהם: כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ. גם עם יצחק מבקשים הפלשתים להניח את משקעי העבר מאחור ואומרים לו: אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ ה’. ניתן לפקפק בהתעלמותם ממעשי הרעה שעשו לו, אבל בסופו של דבר הם תולים את בקשת השלום בכך שהם עשו ליצחק טוב ומבקשים שכך גם ינהג עמהם.
בניגוד מוחלט לבריתות אלו, הברית בין יעקב ללבן מבוססת על מאזן אימה. וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא וְלִבְנֹתַי מָה אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה הַיּוֹם אוֹ לִבְנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלָדוּ. לבן מתעקש שהצדק נמצא רק בצד שלו. הוא אינו מבקש שלום עם יעקב אלא רק הסכם אי פגיעה. אתה לא תעבור אליי ואני לא אעבור אליך.
ההבדל בולט ביחס לאלוקי האבות. מלכי פלשתים מבססים את הברית על כך שה’ היה עם אברהם ויצחק. לאברהם הם אומרים: אֱלֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה, וליצחק הם אומרים: רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה’ עִמָּךְ. אך לבן מציג זאת כאילוץ: יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע. הוא לא מבקש את קרבתו של מי שברכת ה’ מלווה אותו, כפי שעשו זאת מלכי פלשתים. לבן פוחד ולכן נאלץ להסכים להפסקת אש. זו צורת הברית שיעקב כורת עמו.
את משמעות ההבדל בין הבריתות אנו פוגשים בהמשך, בהיסטוריה של עם ישראל. הפלשתים אינם חלק מז’ עממין ולא נצטווינו להשמידם. לאור תקופת השופטים תפקידם היה להציק לעם ישראל כשאלו לא עשו רצונו של מקום. ומעשה אבות סימן לבנים – משעה שישראל קוראים בשם ה’ אין לפלשתים זכות להציק לישראל. הדבר מקביל לעובדה שמלך פלשתים כרת ברית עם אברהם הקורא בשם ה’, ואף עם יצחק, שאבימלך מגרש אותו בהתחלה, משעה שהוא בונה מזבח וקורא בשם ה’ מיד מלך פלשתים מחזר אחריו ומבקש את קרבתו.
אך הסיפור עם לבן שונה. לבן ביקש לעקור את הכל. הוא רצה לגרום ליעקב להתבולל בתוך משפחתו בארם נהריים ובכך לבטל את ייחודיות עם ישראל. לבן נתן ליעקב את בנותיו והעניק לו עבודה, והכל מתוך מטרה לשייך את שבטי י־ה למעצמה הפרטית שלו בארם נהריים. כשהתוכנית שלו נכשלת, הוא רק מוודא שיעקב לא יגרום לו נזקים אך הוא אינו מעוניין בשלום, וגם יעקב איננו חפץ בכך.
האבות הקדושים התוו לנו במעשיהם דרך ישרה בדבר גבולות ההתבדלות שלנו כעם. איננו מסרבים לקשור קשרים עם מי שאינו בדעה אחת עמנו. אנו מוכנים להניח את העבר הקשה מאחור, אם הצד השני חפץ בשלום. האבות הסכימו לכרות ברית עם הפלשתים, אף שאלו גרמו להם נזקים וצרות. אך אין לנו עסק עם מי שמנסה לעקור מאיתנו את שם ישראל. עם לבן שביקש לעקור את הכל אין ברית של ידידות, אפשר רק להגדיר גבולות ולהפריד כוחות. מי שרוצה שנתבולל בתוכו, מי שחפץ לפגוע בהיותנו עם לבדד ישכון, לא נוכל להתחבר עמו. לכל היותר נוכל להגיע להסדר ולקביעת גבול, אנחנו לא נעבור אליך ואתה לא תעבור אלינו לרעה.
