“אמר רבי יצחק אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכים בציבור שנאמר ראו קרא ה’ בשם בצלאל” (ברכות נה.).
לא רק משה נמלך עם ישראל על המינוי, אלא אף הקב”ה נמלך עם משה: וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה… וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, רְאוּ קָרָא ה’ בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי וגו’.
הגמרא מתארת זאת בצבעים חיים: “אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, הגון עליך בצלאל? אמר לו: רבונו של עולם, אם לפניך הגון – לפני לא כל שכן? אמר לו: אף על פי כן, לך אמור להם. הלך ואמר להם לישראל: הגון עליכם בצלאל? אמרו לו: אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הוא הגון – לפנינו לא כל שכן?”.
ההיוועצות בבני ישראל אינה מובנת מאליה. ראשית, הקב”ה בכבודו ובעצמו מעיד עליו שהוא מלא רוח אלוהים בחכמה, בתבונה ובדעת ובכל מלאכה. גם ה’ וגם משה מעידים עליו שאין ראוי ממנו לעסוק בכל מה שקשור למלאכת המשכן. העולה על הדעת שבני ישראל יתרשמו אחרת ויסברו שאינו הגון לתפקיד זה? בנוסף, הרי לא מדובר במי שהולך לשפוט את בני ישראל או להנהיג אותם. הוא מתמנה רק על מלאכת המשכן.
ואף על פי כן, מבואר שאפילו לתפקיד שאינו של הנהגה, והגם שהקב”ה מעיד עליו שהוא ראוי – אין ממנים בלי להימלך בציבור.
ומה באמת הטעם בהיוועצות אם ברור כל כך שהמינוי ראוי? התשובה היא שכאשר נמלכים עם הציבור, יכול המנהיג לרתום את הציבור אחריו. אדם מוצלח ככל שיהיה, אם הוא הונחת על הציבור בלי שנמלכו בהם קודם, הם עשויים לראות בו סמכות כופה שיש להיפטר ממנה. ואז, גם אם הוא יפעל את הדברים הנכונים והטובים עבורם, הם לא ישתפו איתו פעולה ולא ילכו אחריו. אך אם נמלכו עם הציבור והם בחרו את המנהיג, הם ילכו אחריו אפילו אם הוא ידרוש מהם דברים קשים. ההנהגה אינה מבוססת על כוח אלא על רצונם שלהם, ומאחר שהם רצו בכך, הם יצטרפו בשמחה למהלכיו של המנהיג.
והרי משום כך ציווה הקב”ה שהמשכן יבוא מנדבת כל העם. כי אין המשכן מקומם של הכהנים והלוויים בלבד, אלא מקום ההתוועדות של כל ישראל עם ה’. כל העם צריכים להיות שותפים. משום כך האחראי על מלאכת המשכן מתמנה רק בעצה אחת אתם. רק כך הם ירגישו הזדהות עם כל הוראה שתבוא מפיו, שהרי הם אלו שהסכימו לבחירתו.
דין זה נפסק להלכה (רמ”א חו”מ ג). אסור להתמנות בלי רשות הקהל ומי שעושה כן עתיד לתת את הדין, גם אם מדובר באנשים ראויים ללא עוררין. בעל ספר התשב”ץ (ח”א קסא) כתב שאפילו במקרה שהממנה הוא אדם גדול בדורו, עליו להימלך עם הציבור. שהרי לעולם לא יהא אדם ראוי יותר מבצלאל ולעולם לא יהא ממנה גדול יותר מהקב”ה.
הדברים אמורים ביותר בימינו, לגבי שלוחי דרבנן העוסקים בצרכי ציבור, בכל שכן מבצלאל שעסק רק במלאכת המשכן, ובוודאי לגבי שליחי ציבור שמתמנים לשנים ארוכות. גם אם הציבור רוחש אמון לממנים, יש להיוועצות עם הציבור ערך בפני עצמו. העובדה ששואלים את רצון הציבור תעניק פירוש אחר לכל השררה. כאשר הציבור בוחר בעצמו את שליחיו וחפץ בהם, ניתן יהיה להנהיגו אל הטוב ולתקן את הדרוש תיקון.
