“ושמת בטנא”. לפי הפשט, מניחים את פירות הביכורים בתוך הסל, אבל האור החיים הקדוש מבאר שהכוונה בדרך רמז למצוות שהן עיקר פירותיו ותולדותיו של האדם בעולם.
ובל יאמר האדם אעשה את המצוות בדרך שלי ואטה חלילה מדרך חז”ל. על זה נאמר “ושמת בטנא”. טנא בגימטריה שישים. לרמוז על שישים מסכתות שיש לנו בתורה שבעל פה, שאת הפירות – המצוות הקדושות של השם יתברך – אנו מצווים להניח בתוך הטנא. כלומר: בתוך הגדרים והמתווה של חז”ל הקדושים.
ומוסיף האור החיים הקדוש בחריפותו “ולולא זה ישרף הוא והם”. ללמדנו כמה חשוב לקיים רצון ה’ בתוך הנחלים והמעיינות שחצבו לנו חז”ל ולא לרעות בשדות זרים ולהמציא מדעתנו אפיקים חדשים.
חברים, בואו נודה על האמת. זה דיבור בוער כאש שלא תמיד קל לנו להפנים, לעכל וליישם אותו, משום שהנטייה הטבעית של האדם היא לחירות המחשבה, וזה כביכול מתנגש עם הציות והמחויבות להתמסד רק בתוך המסגרת של חז”ל.
ולמה כביכול? כי את האמת אנו יודעים, היא הגרסה דינקותא שלנו שאדרבה, החיבור לחז”ל הוא המאפשר את חופש היצירה. כמו ילד שעולה לגג בניין, אם ההורים שלו מציבים עבורו גבולות וגדרים, הוא יכול לנוע ביתר חופשיות במרחב הזה, לרכוב באופניים במהירות מבלי לחשוש.
מה שאין כן כאשר הוריו מתעלמים מהצורך של הילד בגבול, אז הילד המפוחד יחשוש אפילו ללכת, קל וחומר לרוץ ולרכוב באופניים. זה יכול להפוך לכאב לב מאוד גדול אצלו.
כך זה ביחס לחז”ל. כאשר האדם נכנע גם מבלי להבין לחכמת חז”ל ומקבל את גזירותיהם וגידריהם בכל סוגיה ובכל נושא, זה מאפשר לו מרחב צמיחה והתפתחות מבלי לחשוש.
הכניעה והציות הם הפתח לחירות המחשבה ולהצלחה האישית בקיום התורה והמצוות.
