וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם.
הלב יוצא אל מול העובדה שמשה רבנו לא נכנס לארץ. המנהיג שהוציא אותם ממצרים, קרע להם את הים, נתן להם את התורה, סבל במשך ארבעים שנה את תלונותיהם – מנוע ברגע האחרון מלהיכנס אל הארץ ולקצור את פירות המסע. והרי שלא ברצונו הנהיג אותם. מהרגע הראשון אמר: שלח נא ביד תשלח. האם זה מה שמגיע לו? ובכלל יש לשאול, האם חטא מי מריבה מצדיק עונש כה חמור? והלוא אהרון יצר את העגל ובכל זאת סלח לו ה’ בגלל תפילת משה. מדוע על חטא הכאת הסלע לא הועילו כל תחנוניו של משה וכל תקט”ו תפילותיו כדי לשכך את חרון אף ה’? עלינו לומר על כורחנו שלא משום גודל החטא נקבע שלא ייכנסו לארץ, אלא בשל מהות החטא. וכפי שנבאר.
משה הצטווה לדבר אל הסלע ותחת זאת היכה אותו פעמיים. כדאי להתעכב רגע על ההבדל בין דיבור להכאה. בשני האופנים הוצאת מים מן הסלע היא נס גדול, אך בהכאה בולטת יותר מעורבותו של משה, ואילו בדיבור ניכר שה’ פועל את הוצאת המים ישירות, והוא אינו זקוק למעשיו של משה. אין ספק שדיבור היה מהווה עליית מדרגה. בני ישראל כבר יודעים שבכוחו של משה לחולל אותות ומופתים, אך הם טרם ראו את יד ה’ המתגלה על פי בקשת האדם, בלי הכאה במטה ובלי מופתים מיוחדים.
דווקא עכשיו, כשהם עומדים על סיפה של הארץ המובטחת, הם זקוקים לראות דיבור ולא הכאה. כשהם יבואו אל הארץ המובטחת ייפסקו האותות והמופתים ויהיה עליהם לדעת כי כל המתרחש עליהם הוא על פי ה’. כאשר תבוא עליהם ישועה גדולה, הם יצטרכו לייחס אותה לה’, גם אם היא לא נעשתה במטה ובפעולות מיוחדות של שליח ה’.
מדוע בכל אופן לא דיבר משה? הטעם מונח בדברי ה’: יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי. משה לא האמין שבני ישראל מצויים במדרגה הראויה לקבל את נס הוצאת המים על פי דיבור. הוא חשש שאם ידבר הם יתלו זאת באיזושהי פעולת כישוף או אחיזת עיניים שהוא הפעיל ולא ביד ה’ הישירה המתגלה אליהם. לכן העדיף להכות עם מטהו, מטה האלוקים, כפי שעשה עד כה בכל האותות והמופתים.
משה צדק – אך רק לגבי מדרגתם של הדור הראשון שיצא ממצרים. אכן בתחילת הדרך כאשר היה צריך להוציא להם מים מן הסלע, הורה לו ה’ לעשות זאת בהכאה. אך כעת אחר מות כל דור המדבר עומד משה בפני דור חדש, בניהם של יוצאי מצרים. אולם משה אינו מאמין שבני ישראל השתנו ושאפשר לדבר איתם בשפה חדשה. הוא שומע את תלונותיהם ורואה לנגד עיניו את אבותיהם.
זוהי הסיבה האמיתית לכך שמשה לא נכנס לארץ. החטא כשלעצמו אינו כה גדול – על חטאים גדולים ממנו סלח ה’ – אך התברר שמשה ואהרון אינם מאמינים בבני ישראל וממילא אינם יכולים להביא אותם לכיבוש הארץ ולעבודת ה’ המיוחדת לה.
בכך נוכל להשיב על שאלה גדולה. כאן בפרשתנו מבואר שמשה לא נכנס לארץ בשל חטא מי מריבה, ואילו בתחילת ספר דברים כולל משה את הסיבה שהוא אינו נכנס בכלל העונש שהוטל על דור המדבר בעקבות חטא המרגלים: גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה’ בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם. משמעות הדברים שם היא שאי־כניסתו לארץ היא חלק מכעס ה’ על חטא המרגלים, וזה קשה הן משום שמשה לא חטא במרגלים והן משום שבפרשתנו מבואר שחטאו היה במי מריבה.
נראה כי חטא המרגלים וחטא מי מריבה קשורים זה לזה. משה היה אמור לסרב לשלוח מרגלים, אלא שהוא סבר שבני ישראל אינם במדרגה הראויה כדי להאמין בטוב ה’ ובהבטחותיו על הארץ, ולכן העדיף לקבל את בקשתם. כאשר נפלו בעקבות כך בחטא המרגלים, החליף אותם ה’ בדור אחר, אך בחטא מי מריבה התברר שמשה אינו מאמין גם בהם, ועל כך נגזר דינו שלא להיכנס לארץ. אי אפשר להנהיג עם אל עבר השלב הבא בסולם העלייה, מבלי אמונה בו ובכוחותיו. רק מנהיג המאמין ביכולת הציבור להתמודד ולהתפתח מסוגל להצעיד אותם קדימה ולרומם אותם.
