במאמרנו הקודם שהתארח במדור “הצצה היסטורית” סקרנו את גישתו של הרמב”ם ביחס לעיסוקו כרופא. במאמר זה נביא מחייו של בנו רבי אברהם שהיה נחשב ממשיך דרכו בכמה היבטים, כשהצד השווה שבהם הוא עשיית התורה קבע והמלאכה עראי.
הראב”ם – רבי אברהם בן הרמב”ם (כ”ח בסיון ד’תתקמ”ו, 1186 – י”ח בכסלו ד’תתקצ”ח, 1237) כונה גם “החסיד” ו”הנגיד”, והיה לפרשן הגדול הראשון של תורת אביו הרמב”ם. לצד היותו איש הלכה ופרשן למקרא, הוא היה גם פילוסוף והוגה דעות. לפרנסתו שימש רופא ומנהל בית החולים הכללי בקהיר, ונגיד יהודי מצרים במשך כשלושים שנה.
הוא נולד בפוסטאט-קאהירה אשר במצרים בעת שאביו בן ה-51 היה כבר בשיא גדולתו, ומעת עומדו על דעתו עסק בתורה עם אביו. ר’ אברהם היה לאיש סודו של הרמב”ם, שעה שבפניו גילה גם סוגיות עיוניות והשקפתיות שלא העלה על הכתב. לא היו אלה שנים רבות, אך גם במיעוטן הן היו משמעותיות מאוד. בכ’ בטבת ד’תתקס”ה (20 בדצמבר 1204) כשנפטר הרמב”ם והוא בן 69, הותיר אחריו את בנו כשהוא בן 18 בלבד.
באיגרת לתלמידו ר’ יוסף בר’ יהודה אבן עקנין (איגרות הרמב”ם (שילת, א) עמ’ תכ”ד) מצא הרמב”ם מקום להתבטא אודות בנו בהיותו כבן חמש עשרה, וכה דבריו:
“…בענייני העולם אין לי נחמה, זולתי בשני דברים: כשאסתכל ואעיין במה שאעיין, ושזה בני אברהם ה’ יתעלה נתן לו חן וברכה מברכת מי שנקרא על שמו… כי הוא ענו ושפל שבאנשים, מצורף אל זה טוב מידותיו, והוא בעל שכל דק וטבע נאה, ויהיה לו בעזרת ה’ שם בגדולים בלא ספק…”.
עוד בחייו של הרמב”ם, בימי הפולמוסים סביב חיבורו ההלכתי – ה’משנה תורה’, ובייחוד סביב ספרו הפילוסופי ‘מורה נבוכים’, עמד ר’ אברהם לימינו של אביו. לאחר פטירתו המשיך ר’ אברהם ביתר שאת כאשר לא היה עוד בנמצא מי שיגיב להתקפות, יפרש את הדברים ויישב את הסתירות לכאורה שנמצאו בתורתו. פעילות זו באה לידי ביטוי באיגרות וכן בחיבורים שלמים שכתב ר’ אברהם בהמשך חייו.
תורתו של ר’ אברהם נמצאת בעיקרה בספר תשובותיו בהלכה, בספרו ‘המספיק לעובדי השם’ וכן בספרו ‘מלחמות השם’ המהווה כתב הגנה על תורת אביו ב’מורה נבוכים’. במאה הי”ט פורסמו תשובותיו להשגות על משנה תורה ועל ספר המצוות, בספרים שנקראו ‘ברכת אברהם’ ו’מעשה ניסים’ על שם המוציאים לאור.
פעילותו הציבורית
לצד כל זה עסק ר’ אברהם גם בפעילות ציבורית; כמו אביו ששימש כ”נגיד” – ראש היהודים (“ראס אל-יהוד”) – שימש גם ר’ אברהם כמנהיג פוליטי של יהודי מצרים וכנציגם הרשמי אל מול השלטון המוסלמי. בימיו התבסס מוסד הנגידות בהנהגת הקהילה היהודית במצרים ואגפיה, מוסד שמכאן ואילך נותר בשליטת בית הרמב”ם דור אחר דור עד לבן-נינו של ר’ אברהם בראשית המאה הט”ו, ר’ דוד הנגיד (השני) שהיגר לחלב (סוריה) ונפטר לא לפני שנת ה’קע”ה (1415).
ספריו
רבי אברהם כתב מספר רב של חיבורים בהיקף גדול, חלקם מקוריים וחלקם כתבי הגנה על כתביו של אביו. החיבור הגדול שבהם, ספר ‘המספיק לעובדי השם’ נכתב כמעין אנציקלופדיה יהודית בת עשרה כרכים ובהם למעלה מ-2,500 דפים שנחשבה על פי עדויות מן התקופה, לחיבור הגדול ביותר שנכתב מאז ומעולם בערבית יהודית. כרוב כתביו, גם ספר זה אבד במהלך השנים ונותרו ממנו שרידים מעטים בלבד. חיבור חשוב נוסף הוא פירושו לתורה. מפירוש זה שרד החלק על ספר בראשית והחלק על ספר שמות (נדפס בלונדון תשי”ח). שרידים מכתביו שלא נדפסו מצויים בכתבי יד.
