בטור הקודם הצגנו את הבעיות העשויות להיווצר בשל מראית עין, בעת ישיבה לפגישה עסקית במסעדה שאינה כשרה. בעוד במקומות מסוימים מראית העין עדיין קיימת ויוצרת בעיה לאדם ירא שמים, במקומות אחרים שבהם ישנן חלופות, המצב משופר יותר.
>> עבדתי פעם כמתמחה זמני במשרד עורכי דין בסנצ’ורי־סיטי שבלוס־אנג’לס. העבודה התנהלה כשורה, עד ליום שבו הוזמנו כל המתמחים הזמניים לארוחת צהריים במסעדת פירות ים בשם “דלמוניקו”. לא הייתה לי שום דרך להשתמט מהתייצבות לאירוע. למעשה, אי־השתתפות בארוחה הייתה עלולה לגרום לכך שלא אקבל הצעת עבודה לאחר סיום הלימודים. למסעדה לא היה שום דבר כשר להציע, אבל הנחתי שאני יכול לראות את האחרים אוכלים בזמן שאני לוגם בקבוק מים.
>>הייתה רק בעיה אחת: המסעדה הייתה ממוקמת על שדרת פיקו, ממש מול בית הכנסת “ישראל הצעיר” של סנצ’ורי־סיטי, האזור הדתי הצפוף ביותר בלוס־אנג’לס. פירוש הדבר שהייתי צריך להיכנס למסעדת טריפה מול עיניהם של יהודים דתיים, בהם אולי גם רב בית הכנסת. גרוע מכך: כל חזית המסעדה הייתה מורכבת מחלון ענקי, שאִפשר לעוברים ושבים מבט מלא על פנים המסעדה, כאשר בתוכה נראה יהודי בעל חזות חרדית יושב ליד שולחן עמוס לובסטרים שלוקים.
>>איך בכלל אוכל להיראות נכנס פנימה?…
>>במקרה הזה, בנסיבות של ארוחת צהריים עסקית, הייתה לי סיבה לגיטימית לשהות במסעדה, כמובן בלי לגעת כלל במזון הלא כשר. הבעיה היא שצופה יהודי מן הצד אינו מודע לנסיבות ולהימנעותי ממאכלי הטריפה. הוא עלול להניח שאם יהודי חרדי נכנס ל”דלמוניקו”, סימן שמותר לאכול שם.
>>במילים אחרות, במקום להסיק שבזמן שישבתי ב”דלמוניקו” התכוונתי לאכול מזון טרף, הוא היה מסיק שהמסעדה כשרה ואפילו מזמין מקום עבורו!
הזמנים משתנים, וגם מראית העין
רעיון יסודי המשפיע על אופי היישום של איסור מראית עין, נלמד מהאיסור שקבעו חכמים על לבישת בגד שהוא תערובת של צמר ומשי. איסור זה נקבע בשל החשש לכך שתערובת כזו, המותרת על פי התורה, עלולה להיתפס בטעות כתערובת צמר ופשתן – שהיא איסור “שעטנז” מדאורייתא.
בתקופת המשנה, משי לא היה מוכר לאדם הממוצע, והוא לא יכול היה להבחין בינו ובין פשתן. במציאות כזו, היה בסיס ממשי לחשש של “מראית עין”. ואולם, אלף שנה אחר כך קבע הרא”ש (כלאים, פרק ט משנה ב) כי שוב אין בעיה של מראית עין בלבישת בגדים העשויים צמר ומשי. באותה עת הפך המשי להיות מצוי, ואיש לא טעה עוד לחשוד בבגד שיש בו תערובת משי שהוא שעטנז. (ראו עוד: שולחן ערוך יורה דעה, סימן רצח סעיף א; שו”ת יחווה דעת, חלק ג סימן נט).
פוסקים רבים רואים בהשתנוּת העיתים בסיס להקל בנושאי מראית עין, ועיקרון זה מיושם בטווח רחב של נסיבות. מעשה מסוים אולי נראה בעבר חשוד ביותר, אך ככל שהוא מוכר ונפוץ יותר, כך הוא פחות חריג ואינו מעורר עוד חשד, וניתן לראותו באור אחר לחלוטין.
דוגמאות נוספות לאותו עיקרון: כאשר המציאו את המרגרינה, אפשר היה לטעות בקלות ולחשוב שהיא חמאה, כלומר מוצר חלבי שאסור לאוכלו עם בשר – אבל מי יחשוד בכך עכשיו? כך גם בנוגע לתחליפי חלב כגון גבינות סויה וכדומה; שעוני שבת, המכבים ומדליקים את האור לסירוגין באופן אוטומטי ללא מגע יד אדם; פאות נוכריות לנשים נשואות ועוד. כאשר מוצרים אלה היו חדשים ולא מוכרים, הם אכן היו כפופים לאיסור מראית עין; אך ככל שהפכו נפוצים יותר, הבעייתיות בשימוש בהם פחתה.
>> בהשוואה למצב ששרר כאן לפני עשר או חמש־עשרה שנה, הבעיה פחותה בהיקפה, שכן כיום ישנן הרבה יותר מסעדות כשרות מבעבר; אך באופן כללי, באזורים חילוניים כמו תל־אביב, הרצליה וכדומה, אנשים רבים עדיין מארגנים אירועים עסקיים או ארוחות צהריים של החברה מבלי לתת את הדעת על נושא הכשרות, גם כאשר חלק מהמשתתפים דתיים. לפיכך מוטל על כל אחד ואחת מאיתנו לוודא באופן אישי ומבעוד מועד את נושא הכשרות, ובהתאם לכך להחליט האם ברצוננו להתערב ולנסות לשנות דברים בשלב שבו עדיין ניתן לעשות זאת, כדי להימנע מראש מחשש מראית עין.
>> לפעמים זה יכול להיות מביך, למשל כאשר אתה בסך הכול עובד זוטר בצוות, או שאתה הלקוח, הספק או המוכר (ולא הקונה) ואינך מעוניין לעורר גלים יתר על המידה, וכך אתה עלול למצוא את עצמך במסעדת טריפה מובהקת. למרבה הצער, ואף שהדברים במגמת שיפור, לעת עתה עדיין ישנן באזור המרכז יותר מסעדות לא כשרות מכשרות.
ומה כאשר אין פתרון כשר למהדרין כתחליף? האם יש מקום להתיר בלית ברירה כניסה למסעדה שאינה כשרה? על התנאים שהציבו הפוסקים לכך, נלמד בפרק הבא.
