בכמה מקומות חזרו חז”ל על הרעיון שאברהם אבינו קיים את כל התורה עוד קודם שניתנה ואפילו עירוב תבשילין. רש”י בפרשתנו מדגיש שלא רק מצוות שכליות כמו גזל ושפיכות דמים, קיים אברהם, אלא אפילו “דברים שיצר הרע ואומות העולם משיבין עליהם כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז שאין טעם בדבר אלא גזירת המלך וחוקותיו על עבדיו”.
האם אברהם אבינו ידע את כל הציוויים מפי ה’? חכמים משיבים על כך: “אב לא למדו ורב לא היה לו, ומהיכן למד את התורה, אלא זימן לו הקדוש ברוך הוא שתי כליותיו כמין שני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה” (ב”ר סא, א). כלומר אברהם אבינו ידע את כל התורה מתוך הבנה פנימית.
כאן מתעוררת שאלה: בשלמא לגבי המצוות השכליות, מובן שאברהם אבינו בחכמתו השיג את טעמן וקיימן. אך מה לגבי המצוות שהם ‘גזירת המלך וחוקותיו על עבדיו’? כיצד שתי כליותיו של אברהם יכולות ללמד אותו מצוות שכאלו? ועוד יש להבין, מה באו חכמים ללמדנו בכך שאברהם אבינו קיים את כל התורה כולה? מה הערך של ידיעה זו עבורנו? והלוא כבר יודעים אנו שאברהם אבינו היה צדיק ועשה כל מה שה’ ביקש ממנו עד כדי עקידת בנו. מה ערך הידיעה שהוא קיים אפילו עירוב תבשילין.
נראה שחז”ל מבקשים ללמד אותנו יסוד חשוב ביחס לתורה ולמצוות. תורת ה’ איננה סתומה ומופקעת מההבנה האנושית. העובדה שאברהם אבינו קיים את כל התורה מעצמו, מוכיחה שאין דבר בתורה שלא ניתן להבינו. ייתכן שדעתנו הקצרה לא תצליח להשיג את טעם מצווה כזו או אחרת, אך מאברהם אנו למדים שברמה העקרונית יש טעם, ולא רק טעם נעלם ומוסתר אשר מי יעלה לנו השמימה ויקחנו לנו, אלא טעם שהאדם יכול וצריך לשאוף להבינו.
איך באמת אפשר להבין את המצוות מתוך הכליות? התשובה היא שכל מצווה היא תיקון מסוים של העולם ושל האדם. ממילא, כאשר אברהם אבינו בחן את העולם ואת עצמו, הוא יכול היה להסיק מה הם התיקונים הנדרשים ולהבין שזהו רצון ה’.
החידוש בדברי חז”ל הוא לגבי מצוות שהן חוקים. לדבריהם, גם את החוקים שמר אברהם אבינו, ומכאן שאפשר להבינם. יש להביא לכך ראיה מלשון הפסוק בספר דברים: וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה. באופן מתוקן, הגויים מתבוננים אפילו בחוקים ומבינים שעם ישראל הוא עם חכם ונבון. התורה אינה אומרת שהגוי מביט ביהודי מקיים את החוקים ומתרשם מכניעתו לבוראו, אלא שהוא מתרשם מחכמתו ותבונתו. מכאן שגם החוק יכול להצטייר כמובן – ואפילו בעיני גוי.
חשוב להדגיש שההבנה בשום אופן איננה תנאי לקיום. אחרי מתן תורה אנחנו מחויבים לברית גם אם לא נבין. נעשה ואחר כך נשמע. אולם אין פירוש הדבר שההבנה מנוגדת למעשה המצווה. אדרבה, דרך אברהם היא להעמיק בהבנת המצוות ולהבין אותן, ולא רק לעשות אותן מתוך ידיעה מעורפלת על השפעות בעולמות עליונים.
את קיום המצוות מתוך הבנה למדנו מאברהם, אך עוד קודם לכן אנחנו יכולים ללמוד זאת מאדם הראשון. הציווי הראשון שהאנושות מצטווה אי פעם הוא “ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה”. הטעם של הציווי היסודי הזה גלוי ופשוט: העולם זקוק לתיקון ולשימור – והאדם מופקד על כך. מכאן עלינו ללמוד שכל מצוות ה’ לאדם מיוסדות על עיקרון זהה, הן פועלות תיקון בעולם שלנו. מכאן שכל מצווה ניתנת להבנה, אם רק נתבונן מהי הפעולה שהיא פועלת בעולם ואיזה חיסרון היא מביאה לידי תיקון. לא תמיד זו מלאכה קלה, ולא בכל מקרה נבין את מעשי המצוות, אולם אין אנו בני חורין להיפטר ממלאכת הבנת המצוות ומקיומן המרומם מתוך הבנה.
